בוסטון סלטיקס אירחה לפני יומיים את לוס אנג'לס לייקרס במפגש בין שני המועדונים המוצלחים בהיסטוריה של ה-NBA, במה שהיה גם דו קרב פיקנטי בין פול פירס לקובי בראיינט. יש לשניים האלו המון במשותף: הם קבעו השבוע הישג קליעה היסטורי, שניהם שיחקו באותה קבוצה כל הקריירה ולמרות ששקלו בתקופה מסוימת לעזוב נשארו וזכו באליפות. שניהם גם אמרו השבוע שיעדיפו לזכות בטבעת נוספת מאשר לקבוע הישג אישי נוסף . אה כן - שניהם אהדו את הלייקרס בילדותם. ואצל שניהם, ברקע, מבצבצת כעת שאלה מעניינת.
יותר סיכוי ש: קובי יהפוך לקלע השני בכל הזמנים או שיזכה באליפות שישית?
כשקובי עקף השבוע את שאקיל אוניל והפך לקלע החמישי בהיסטוריה היה בזה משהו סמלי. לאורך השנים קובי דואג לקבל השראה משניים – שאקיל ומייקל ג'ורדן. שניהם מהווים קנה מידה להשוואה, את שניהם הוא רוצה להשיג. הוא רוצה יותר – נקודות, נקודות למשחק, טבעות. עכשיו הוא השיג את שאקיל גם במספר האליפויות וגם בנקודות. וברור מי עכשיו על הכוונת.
בדומה לאליל/מודל חיקוי שהוא ג'ורדן, הדרייב של קובי הוא התכונה החשובה ביותר אצלו. הוא שחקן כל כך תחרותי שאפילו לארי בירד הודה השבוע שאם היה צריך לבחור שחקן אחד מהליגה כיום לשחק איתו הוא היה בוחר בו, בגלל הרצון שלו לנצח והקשיחות שלו. קובי מכויל מאוד דומה לג'ורדן ומנצל כל העלבה כגורם מדרבן. כשקלע שיא ליגה עונתי של 48 נקודות לפני חודש הוא הפטיר: "לא רע בשביל שחקן שנבחר לשחקן השביעי הטוב בליגה בסקר של אי אס פי אן". מטרת חייו של קובי היא לעבור את ג'ורדן וזה לא מפתיע שהוא אמר השבוע שהוא "רק רוצה אליפות שישית לעזאזל". כן, בדיוק אותו מספר טבעות שיש לג'ורדן.
הבעיה היא שאליפות אי אפשר להשיג לבד וגם קובי לא ממש מאמין שיש ללייקרס הזאת סיכוי אמיתי. ממוצע הנקודות שלו העונה(29.2) הוא מהגבוהים בקריירה וה-USAGE RATE שלו – כלומר, אחוז ההתקפות שהוא מסיים – הוא הגבוה ביותר שלו חוץ מעונת 2005/6, אז הוא זרק בלי הכרה ובלי מצפון. לקובי חסרות 3665 נקודות כדי לעבור את ג'ורדן, השלישי ברשימת קלעי הנקודות. אם נשתמש בהערכה זהירה בה יקלע מעכשיו ועד היום בו יפרוש 23 נקודות למשחק – שתיים וחצי פחות מהממוצע בקריירה שלו עד כה – הוא יגיע לשם בעוד שתי עונות. קובי נוהג לשחק גם כשהוא פצוע, כך שמדובר בהערכה ריאלית.
אבל השאלה המעניינת יותר היא המטרה הבאה – קארל מאלון. נכון לעכשיו "הדוור" מוביל על קובי ב-8300 נקודות. קובי שיחק כבר 1129 משחקים בקריירה ובגיל 33 הגוף שלו רק יילך וידעך. קשה להאמין שהוא יוכל לקלוע 23 בממוצע לאורך זמן וגם אם כן הוא יעבור את קארל מאלון רק בעוד חמש עונות.
אם כך, מה יותר ריאלי – שהלייקרס ייקחו אליפות בחמש השנים הבאות או שקובי ימשיך לקלוע בקצב מטורף? אני מהמר שקובי ישחק עד שממש לא יוכל יותר, ככל הנראה סביב גיל 40 וכתוצאה, מכך יעבור את מאלון ויאיים גם על השיא של ג'אבאר. לגבי אליפות? בלי טרייד יצירתי במיוחד (כמו שתמיד קורה ללייקרס) או בחירת דראפט גבוהה שאין להם, זה כנראה לא יקרה בקרוב. לפחות הוא ישבור את השיא של ג'ון סטוקטון במספר עונות באותה קבוצה (19) – תודו שלא האמנתם שקובי ייזכר כשחקן "הנאמן" ביותר בהיסטוריה של הליגה.
פייר או פאול – להעביר את פול פירס בטרייד?
אם הדיון לגבי קובי הוא עניין של, סטטיסטיקה לגבי פירס מדובר ברומנטיקה. לפני כחודש דני איינג', המנהל של בוסטון, חשף שכשהיה שחקן בקבוצה בסוף שנות השמונים המליץ לרד אורבך, המנהל האגדי של הסלטיקס, לעשות טרייד ולפרק את החבילה שכללה את לארי בירד, קווין מקהייל ורוברט פאריש, על מנת להשיג משהו בתמורה עבור הכוכבים המזדקנים. איינג' הוסיף ואמר שאם תהיה לו הזדמנות טובה הוא יפרק את הטריו הנוכחי – זה של גארנט, אלן ופירס.
גארנט ואלן ממילא מסיימים חוזה בסוף העונה, כך שהשם ההגיוני ביותר לדיון סביב טרייד כבר עכשיו הוא פול פירס, שבגיל 34 נבחר בפעם העשירית לאולסטאר, משיג שיא קריירה באסיסטים למשחק ובכלל מספק עונת אול אראונד מצוינת.
"הייתי רוצה שאנשים ידברו יותר על הנאמנות שלו. אני חושב שזה נפלא שפירס החליט להישאר סלטיק כל חייו. בעידן שלנו, כשכל ספורטאי שוקל את צעדיו בקבוצה שלו, אני חושב שזה משהו מיוחד", אמר עליו השבוע מאמנו דוק ריברס. השאלה בעצם עומדת כאן בבסיס הדיון היא האם ראוי להשתמש בקפטן של הקבוצה, שהיה נאמן לה כל הקריירה ונמצא בה כבר עונה 14 ברציפות, כקלף מיקוח – בנסיון לבנות את העתיד של המועדון?
אנקדוטה לגבי הנאמנות של פירס אפשר לקבל מהמקרה הבא: אחרי שנה בתיכון אינגלווד בלוס אנג'לס, פירס ניסה את מזלו בתיכון השכן, " קרנשואו היי", שזכה באליפות המחוזית. שבועיים מאוחר יותר פירס חזר לתיכון אינגלווד. הוא רצה להשיג תארים במקום שנתן לו את ההזדמנות, ולא איפה שקל. למעשה, בקריירה שלו בבוסטון הנוהל היה די דומה. שנים הוא נאלץ להסתדר עם שחקנים בינוניים (וולטר מקארתי, רון מרסר) אגואיסטים (אנטואן ווקר וקני אנדרסון) וחסרי יכולת (ברונדו שונדוב, ויטאלי פוטפנקו). הוא שקל לעזוב (למרות שמעולם לא ביקש טרייד), שוכנע להישאר, וקיבל תמורה על הנאמנות בצורת אליפות מרגשת במיוחד עם קווין גארנט וריי אלן. כשנראה היה שלטוב או לרע הטריו הזה יסיים את הקריירה בבוסטון, הגיעה ההצהרה של איינג' וערבבה את הקלפים.
אז מה עושים עם פירס? הוא הפך השבוע לקלע השני בהיסטוריה של הסלטיקס, ולוותר עליו אחרי ששמו רשום בין לארי בירד לג'ון האבליצ'ק יהיה בעיני מעשה שישדר את ההיפך ממה שמועדון מפואר שיודע לתת כבוד לענקים שלו מעוניין להעביר. הסלטיקס צריכים לעשות מה שספרס עשתה עם טים דאנקן ועם דיוויד רובינסון, פיסטונס עם ג'ו דומארס ואייזה תומאס, פייסרס עם רג'י מילר, לייקרס עם ג'רי ווסט ואלג'ין ביילור – לתת לשחקנים מפוארים לסיים קריירה מכובדת בקבוצה בה התחילו, גם אם היכולת מתחילה לדעוך בזמן שהם עדיין שווים משהו בשוק.
בעידן בו לברון ג'יימס, כרמלו אנתוני ודוויט הווארד מנהלים את הקריירה שלהם בצורה צינית ומחושבת, מן הראוי שאם יש שחקן שרוצה להישאר בקבוצה בה התחיל שימלאו את מבוקשו. לדעתי, לאורך זמן ערכים כמו סמלים ונאמנות מייצרים מועדונים גדולים יותר, ובנבא אין מועדון גדול יותר מבוסטון. אז בקשה לדני – גם אם סם פרסטי מציע לך את קווין דוראנט על פירס, תגיד לו "לא תודה". גם אם תתחרט על כך כבר בסוף השיחה.