פרסום ראשון: טוטו תמוז חתם במונאקו הצרפתית, הפועל ת"א החתימה את הקשר הפורטוגלי המחונן ארתור, ניר ביטון נרכש על ידי מנצ'סטר סיטי, אנחל די מריה בדרך לצ'לסי, קרלוס טבס ישחק במילאנו – רק לא ברור אם באינטר או מילאן – וגם בהולנד נפל דבר: ניימאר סגר באלקמאר.
פרסום אחרון: טוטו תמוז נשאר בהפועל ת"א, ארתור נותר בפורטוגל, ניר ביטון משחק באשדוד, אנחל די ריה לא חשב אפילו לרגע לעזוב את ריאל מדריד, קרלוס טבס בכלל לא עבר, והנה עוד מבזק קצר: כמוהו גם ניימאר.
אז מה נגיד ומה נאמר: הכלבים נובחים והשיירה לא עוברת. לשומקום. היא רק מהווה קרקס של ספינים ודיסאינפורמציות מבית היוצר של סוכנים יחצניים, הנהלות אינטרסנטיות, ספורטאים קלי דעת, ותקשורת תאבת כל בדל של כאילו-סקופ, מתבוססת בפסבדו-תחרותית המובילה לעיוורון וביזיון, ופותחת שעריה, שלא לומר רגליה, בפני כל זב פסיק וחוטם.
מה אפשר לעשות? אפשר, אפשר. גם אם העגל מוכן בשמחה ובששון לינוק את כל החלב החמוץ הזה, זה לא אומר שזה המזון שמגיע לו. אפשר להתעלם מהברווז ו/או להסתייג ממנו, לסייג ולהצניע אותו עד שהעסקה שרירה, קיימת, בועטת ומאומתת. הצרכן לא יחסר דבר – כבר סיכמנו שהוא בולע בחדווה כל מה שמגישים לו - ההפסד יהיה כולו של מוכר הלוקשים, והמפרסם העדכני ירוויח כבוד, אשראי ואמינות. אה, רגע. כבוד, אשראי ואמינות. כמעט שכחתי שאלו מילים גסות בעיתונות הספורט העכשווית.
ברכות למנצ'סטר סיטי
ואם כבר מדברים על קרלוס טבס, זה הזמן לומר מלה טובה לרוברטו מנצ'יני ומנצ'סטר סיטי, שבשבועות האחרונים חוסמים בגופם עולם קפיטליסטי וציני חסר מעצורים וערכים, ומהווים דוגמה כיצד יש לנהל עסק בצורה מוסרית ונעדרת צביעות וסנטימנטים גם כאשר המחיר הוא כבד ויקר.
טבס סרב לעלות מן הספסל במשחק ליגת האלופות בבאיירן מינכן. טבס הושעה לשבועיים ונקנס בשתי משכורות (רבע מיליןן פאונד). טבס טס לארגנטינה ועל דעתו נשאר שם ולא שב להתאמן. טבס הועמד לוועדת משמעת ונקנס בביטול כל שכרו (3 מיליון פאונד) ו"בונוס הנאמנות" (6 מיליןן פאונד!) המופיע בחוזהו. כמה הולם ואבסורדי כאחת נשמע עתה המושג "בונוס נאמנות" – שהוא בסך הכל עוד דרך עוקפת להרעיף על הכוכב מיליונים מבלי שהדבר ייחשב לשכר, על מנת שהקנאה בין העמיתים לא תשרוף את המועדון.
אבל הכי חשוב: טבס לא נמכר בחלון ההעברות. הוא נשאר בסיטי, או בארגנטינה, או בטימבוקטו, ואוהדי הכדורגל המתגעגעים ליכולתו המרהיבה, יצטרכו להמתין לפחות עד אוגוסט. הבעיה היא שרוב האוהדים הללו נולדו בעידן בו כוכב העל כשמו כן הוא: אליל, או אל, נישא ורם, מורם מעם ומעולם, שהכל נעשה בדברו והכל מותר לו. לפיכך ימצאו רבים מהם את הדרך לצלוב את מנצ'יני וסיטי על הקפאתו של נכס רב יוקרה, הוד והדר שכזה, ומניעתו ממסכיהם ומגרשיהם של עובדי האלילים.
אבל לסיטיזנס מגיעות רק מחמאות. הם השיתו עונש הולם על הבן הסורר, וסרבו להתכופף בפני צווי השעה והשוק והיתנו את עזיבתו בהעברת בעלות - מכירה מלאה - ולא השאלה שתלטף טיפה את חשבון הבנק, אך תותיר אותם עם התכשיט והבעיה תוך מספר חודשים.
סיטי עמדה על עקרונותיה גם בפני כל הלחצים וגם מול עולם מסחרי היוצר סופרסטארים ואחר כך מלקק להם ומתבטל בפניהם. גם במחיר של פגיעה כלכלית – נכון, היא יכולה להרשות זאת לעצמה יותר ממועדונים אחרים, אבל זה לא הופך את העמדה שלה לפחות חשובה – החליטו באיסטלנדס שבפרשה הזו אין מקום למיקוח או לפשרה. מדובר במהלך אמיץ העשוי לסייע לקולגות שלהם ולתדמיתו של הספורט הפופולרי בתבל בעתיד. אבל גם אם לא – שאפו על התקדים.