לברון, ווייד וקובי הביאו זהב ב-2008, דוראנט הביא זהב ב-2010. יחד ירכיבו את הנבחרת הכי טובה מאז 1992 (GETTYIMAGES)
לפני כמה ימים פורסמה רשימה מוקדמת של 20 שחקנים, מתוכם ייבחרו ה-12 שייצגו את ארצות הברית בטורניר הכדורסל במשחקים האולימפיים בלונדון מאוחר יותר השנה.
למי שפספס, זו הרשימה:
8 גארדים
קובי ברייאנט, דוויין ווייד, כריס פול, דרון וויליאמס, דריק רוז, אריק גורדון, צ'ונסי בילאפס, ראסל ווסטברוק.
10 פורוורדים
לברון ג'יימס, כריס בוש, כרמלו אנתוני, קווין דוראנט, רודי גיי, קווין לאב, למאר אודום, אנדרה איגודאלה, בלייק גריפין, למרכוס אולדריג'.
2 סנטרים
דווייט הווארד, טייסון צ'נדלר.
גריפין ואולרידג' הם השניים האחרונים שנכנסו, ובעצם השלימו את הרשימה. יתר ה-18 זכו במדליית הזהב בבייג'ין (משחקים אולימפיים של 2008) או בטורקיה (אליפות העולם 2010) והסכימו להיות חלק מהפרויקט גם ב-2012.
התהליך הזה, בו "איגוד הכדורסל" האמריקאי (USA Basketball) מחזיר שחקנים מקמפיינים קודמים, מרכיב רשימות כאלה שכוללות גם שחקנים וותיקים ומרענן אותן בקצוות בשחקנים צעירים, הוא התוצאה של הסקת המסקנות מהכישלונות האמריקאים בטורנירים הבינלאומיים בתחילת העשור הקודם.
כך שאנחנו יכולים כבר להתחיל לדמיין כיצד תיראה הנבחרת האמריקאית שתתמודד בטורניר הכדורסל הקיץ בלונדון – שאמור להיות טורניר הכדורסל האיכותי בתולדות המשחקים האולימפיים. השאלה היא כמובן מי יהיו ה-12 שאכן ייסעו לבירת הממלכה הבריטית. וזה מה שאני רוצה לעשות כעת – לשחק אותה ג'רי קולאנג'לו וחבריו ולהרכיב את הנבחרת שאני חושב שצריכה להישלח.
בנבחרת הזו, להוציא פציעות או תקלות בלתי צפויות אחרות, חייבים להיות השחקנים האלה: פול, רוז, קובי, ווייד, ג'יימס, דוראנט, מלו והווארד. אלה שמונה באנקרים שגם בתקשורת האמריקאית מתייחסים אליהם ככאלה. זה משאיר 4 מקומות פנויים לאייש. כדי לעשות זאת יש לראות מה ה-8 האלה נותנים בכל פרמטר, מה הם לא נותנים, ולהתאים שחקנים לפי הצרכים הללו.
הדבר הראשון שבולט לעין זו כנראה העובדה שב-8 הבאנקרים האלה יש רק רכז אמיתי אחד, כריס פול. רוז – למרות שיפור משמעותי בקליעה מבחוץ – עלול להיתקל בבעיות מול ההגנות המכווצות של נבחרות אחרות, מה שמשאיר את הסגל בינתיים עם "טעון שיפור" בתחום ניהול המשחק. מה גם שלאורך טורניר כזה צריך גיבוי ועומק בעמדה קריטית כמו הרכז. כך שאין ספק – אחד מבין ווסטברוק, וויליאמס ובילאפס חייב להיות בסגל הסופי.
נקודה אחרת שהיא לא האלמנט הכי חזק של השמינייה הזו (הכל בפרופורציות, כן?) היא קליעה מבחוץ. לפיכך, הרכז השלישי צריך לענות גם על הצורך הזה. ווסטברוק, למשל, עם 27.6% מהשלוש בקריירה, נופל כאן חזק. וויליאמס, לעומתו, קולע ב-35.5% מהשלוש. נכון שאצל שניהם האחוז הנמוך הוא בין היתר כתוצאה מכך שהם לרוב זורקים על שמירה, אבל עדיין – אף אחד מהם הוא לא אוטומטי מעבר לקשת. זה משאיר אותנו עם בילאפס, שחקן של 38.9% מהשלוש בקריירה, נתון שרק הלך והשתפר אצלו בעונות האחרונות.
בילאפס מתאים יותר מוויליאמס ומווסטברוק לא רק באלמנט החשוב של קליעה מרחוק, אלא גם בהתאמה החברתית – עניין קריטי בסגל כל כך עמוס אגו. זו, אגב, הסיבה האמיתית שרג'ון רונדו לא נלקח בחשבון כאן – הוא ורוז לא יכולים לסבול אחד את השני. בנוסף – אין בסגל הזה, בינתיים, אף שחקן על תקן "המבוגר האחראי", משבצת שג'ייסון קיד מילא בעבר ובילאפס עצמו אחריו. קובי אמנם מבוגר, אבל לא מתאים לתפקיד הזה. לפיכך, השחקן ה-9 בסגל הוא בילאפס, שגם יגיע לטורניר אחרי עונה לצידו של פול. זה יכול רק להועיל.
עכשיו נקפוץ לצד השני של ההתקפה – אל תוך הצבע. ב-8 שחקני הליבה יש רק גבוה אמיתי אחד – דווייט הווארד. ואת זה, כמובן, בילאפס לא פותר. בהתחשב באתגרים שיעמדו מול נבחרת ארה"ב, לדעתי היא צריכה לצרף עוד שני גבוהים. אחד מהם יהיה חייב להיות עם קליעה טובה מבחוץ, השני יהיה חייב להיות הגנתי מאוד, ושניהם יהיו צריכים להבין שהם באים לשחק תפקיד מאוד מוגדר, ולאו דווקא לצפות לקבל יותר מדי דקות. זה יכול לקרות, בטח עם בעיית העבירות שהווארד צפוי להיכנס אליה לעתים קרובות, אבל אסור שהם יצפו לזה.
השניים האלה צריכים להיות לאב וצ'נדלר. זה אומר שאנחנו משאירים בחוץ את בוש, אולרידג', גריפין ואודום. לכל אחד מהם יש קייס טוב מדוע הוא כן צריך להיות בסגל הסופי. בוש רגיל לשחק כינור שלישי לשני כוכבים שיהיו בסגל, והוכיח בטורניר האולימפי האחרון שהוא מסוגל לאמץ ולהצטיין בתפקיד מוגבל ומוגדר מאוד. אודום הוא שחקן הגנה מצוין שגם קולע מרחוק, הוא גם מנוסה ויודע איך זה לשחק בצילם של כוכבים נוצצים ממנו. אולרידג' וגריפין הם שני שחקני כדורסל כל כך מגוונים שלבטח יוכלו להעלות תרומה לא מבוטלת לסגל הסופי.
עם זאת, אף אחד מהשמות הללו לא חוסם טוב כמו צ'נדלר, שהוא גם ריבאונדר מעולה והוכיח שתפקיד ה"דבק" תפור עליו בעונת האליפות עם דאלאס. לאב, משאבת ריבאונדים שהליגה לא ראתה כבר שנים רבות, מותאם מאוד למשחק הבינלאומי עם קליעה טובה מחוץ לקשת. אם לוקחים בחשבון שמלו ולברון יותר ממסוגלים לתת דקות בעמדה 4, הווארד-צ'נדלר-לאב זו סוללת גבוהים שבהחלט צריכה להספיק.
עכשיו נשארנו רק עם עוד מקום אחד פנוי, כשגורדון, גיי ואיגודאלה הם המתמודדים העיקריים עליו, מאחר ואת היתר כבר השארתי בחוץ, ואין בהם צורך בסגל שכבר כולל 11 שחקנים. כל השלושה הללו הם שחקני כנף שכל אחד מהם מצטיין באלמנט אחר: גורדון הוא קלעי אמיתי (כמעט 2 שלשות למשחק בקריירה ביותר מ-37%), גיי הוא כלי התקפי משובח, גבוה מאוד ויכול לעזור בריבאונד, איגודאלה הוא סווינגמן אתלטי ורוב גוני שיודע לעשות טוב הרבה דברים (ריבאונד, מסירה, הגנה על נמוכים וגבוהים), אבל המעלה העיקרית שלו היא שהוא הבין כבר מזמן בדיוק מה הוא יודע ומה הוא לא – לא משהו שיש לזלזל בו.
הבחירה באמת לא קלה. גיי נופל ראשון, כי בסגל שיש בו את ווייד, קובי, דוראנט, לברון ומלו, הוא לא באמת מוסיף משהו שאין. מה שמשאיר את הבחירה בין גורדון לאיגודאלה, שני שחקנים ששיחקו תפקיד חשוב מאוד בזכייה באליפות העולם האחרונה. הבחירה תצטרך להילקח בסופו של דבר לפי בריאותו של גורדון.
ולפיכך, אלה שמות: חמישייה: פול, קובי, לברון, מלו, הווארד. ספסל: רוז, בילאפס, גורדון, ווייד, דוראנט, לאב, צ'נדלר. ומה שלכם?
נ.ב
את הנבחרת הזו הרכבתי רק מ-20 השמות שכבר נכנסו לרשימה המוקדמת. יש לא מעט שמות של שחקנים שאני חושב שצריך היה לקחת בחשבון ובכלל לא נכנסו לשם. למשל, סטפן קרי, ריי אלן, ג'יי.ג'יי רדיק, רייאן אנדרסון, ג'ראלד וואלאס, ג'יימס הארדן, גרג מונרו וג'אבייל מגי. אבל לא דנתי בהם כי אין טעם.