מאנינג וטיבו. עד לאן אפשר לרכוב על הטקטיקה הזו? (GETTYIMAGES)
שתי הפתעות היו עד עכשיו בפלייאוף של ה-NFL. שתי הפתעות שלכאורה אפשר לקרוא להן "ענקיות". בראשונה, דנבר, קבוצה בינונית לגמרי עם קוורטרבק שלא מסוגל לדייק ב-50% מהמסירות שלו, שהגיעה לפלייאוף על הגחון אחרי רצף של שלושה הפסדים, ניצחה את פיטסבורג, אחת מה-3,4 פייבוריטיות הגדולות לזכייה בתואר והפיינליסטית מהעונה שעברה. בשנייה ניו יורק ג'ייאנטס, שלקראת סוף העונה הפסידה 5 מ-6 משחקים, וסיימה את העונה במאזן 7:9 מאוד לא איים, ניצחה בחוץ את גרין ביי, שנתנה עונה כמעט מושלמת של 1:15, ולא הפסידה בבית מאז השלבים המאוחרים של העונה שעברה.
עכשיו, שיהיה ברור – אין במלים הבאות כל כוונה להתרברב ביכולות הניבוי של כותב שורות אלה ושל חבריו למערכת. אני הראשון שיודה – כשזה מגיע לניחושי תוצאות ו/או הימורים (ווינר וכאלה) קוף יצליח יותר ממני.
ומשדברים אלה נאמרו, אני חייב לומר ששתי ההפתעות הגדולות הללו לא תפסו אותי, או לצורך העניין את חברי לעבודה שמתעניינים בספורט הזה, לא מוכנים.
קודם כל, הסיבות האובייקטיביות היו שם. דנבר אירחה את פיטסבורג בגובה של יותר מקילומטר מעל פני הים. האוויר שם יותר דליל בחמצן, וכל ספורטאי ששיחק בקבוצה מהעיר הזו, בין אם ב-NBA, ב-NFL או בליגות אחרות, יגיד לכם שאחרי כמה שבועות אתה מתרגל לגובה ושהיתרון הזה שווה כמה נקודות בכל משחק או ניצחון או שניים (או יותר) בכל עונה. שנית, הסטילרס הגיעו בעצמם במצב מאוד לא אידיאלי, בלי הסייפטי רייאן קלארק, בלי הראנינג בק הראשון רשארד מנדנהאל ועם בן רות'ליסברגר על קרסול פצוע שהגביל מאוד את הניידות שלו (אלמנט מאוד חשוב במשחק של ביג בן).
וגם לפנות בוקר, כשג'ייאנטס ניצחה את גרין ביי, היו על הנייר כמה רמזים. נכון שבדיעבד תמיד אפשר למצוא את הרמזים האלה, אבל גם כאן – כמו במקרה של ברונקוס-סטילרס, דיברו על הדברים האלה עוד קודם. והדיבור המרכזי בפאקרס-ג'ייאנטס סבב סביב עניין המומנטום. ניו יורק נכנסה לפלייאוף מראש הבית שלה אחרי שניצחו את דאלאס קאובויז בקרב ישיר בשבוע 14, את הג'טס בדרבי בשבוע 16 ושוב את דאלאס, בשבוע האחרון של העונה. תקופה מעולה בה הקבוצה נכנסה לקצב וקיבלה ביטחון, שהגיעה אחרי רצף ההפסדים שהזכרתי מקודם. כמה פצועים חזרו, איליי מאנינג שוב נראה יותר ויותר כמו אחיו ופחות ופחות כמו הקוורטרבק הלא יציב שהוא יכול להיות לעתים קרובות, שלישיית התופסים קרוז-ניקס-מאנינגהאם הפכה פתאום לסוללה מפחידה – ובשבוע הראשון של הפלייאוף הם חיסלו את אטלנטה.
ובזמן הזה, מה קרה אצל האלופה הבלתי מנוצחת מוויסקונסין? בשבוע 13 הם היו צריכים דרייב מנצח אחרון כדי לגבור על ג'ייאנטס. בשבוע 15, כשהמאזן שלהם היה 0:13, הם הפסידו לראשונה העונה – לקנזס סיטי החלשה. בשבוע 17 ארון רוג'רס קיבל מנוחה, והם ניצחו בשוט אאוט מטורף את דטרויט ליונס. ובשבוע הראשון של הפלייאוף כל הקבוצה נחה.
שגיא כהן נוהג לומר זאת במשחקי כדורגל, אבל זה תופס לגמרי גם לגבי עונת פוטבול – כשקבוצה מורידה רגל מהגז ומוותרת על המומנטום שלה, אחד הדברים הכי קשים, על גבול הבלתי אפשרי, הוא באופן יזום להגביר קצב ולקחת את המומנטום בחזרה. המשחק לפנות בוקר בלמבו פילד היה מפגש בין קבוצה ביתית בלי שום מומנטום, שהקוורטרבק שלה שלא שיחק שלושה שבועות, לבין קבוצה אורחת רעבה שהגיעה על גל של יכולת ואמונה.
אבל גם כל העניינים האובייקטיביים האלה לא מסבירים לגמרי את התחושה שהייתה לנו כאן, במשרד, לפני שני המשחקים האלה. ואני בטוח שלא היינו לבד בתחושה הזו. כי מעבר לנתונים האלה, שכולם דיברו עליהם וכולם ידעו אותם, גם לג'ייאנטס וגם לברונקוס יש משהו נוסף, משהו אחר. משהו שגורם לך לחשוב ברצינות שיש להם סיכוי בכל משחק, מול כל יריבה, בכל אצטדיון, ובכל מצב. ואני לגמרי לא מתכוון להרגלים הדתיים של טים טיבו כשאני אומר את זה, אבל מה שיש לקבוצות האלה זו פשוט אמונה.
ביל סימונס, שאם אתם קוראים את הטורים שלי אתם כבר בטח יודעים טוב מאוד מי הוא, אוהב לומר שקבוצות שרוצות לזכות באליפות חייבות שיהיה להם לפחות שחקן אחד שנופל תחת ההגדרה שהוא קורא לה "בעל בטחון עצמי באופן לא רציונאלי". באנגלית זה, מן הסתם, נשמע יותר טוב: Irrationally Confident. לדאלאס היו לפחות שניים כאלה בפלייאוף האחרון – ג'ייסון טרי, שבמצב קריטי יזרוק שלשה מטורפת מעל לברון ג'יימס, למרות שלכאורה יש לו עוד אופציות אבל כשאף אחד אחר לא ממש רוצה את הכדור, פשוט כי הוא באמת מאמין שהוא ישים אותה. וג'יי.ג'יי בראה, בחור שאם היה עובר לידכם ברחוב לא הייתם חושבים שהוא כדורסלן מקצועני, אבל מצפה לילדו הראשון עם מיס יוניברס של 2006, ושייכנס לסל בלי שום פחד גם אם מחכה לו שם אנדרו ביינום כועס.
דנבר וניו יורק הגיעו למשחקים שלהם מול פיטסבורג וגרין ביי – שתי הקבוצות שהגיעו לסופרבול האחרון – במצב הזה בדיוק. מפוצצות ביטחון עצמי, באופן לא מאוד רציונאלי. אצל דנבר זה התבסס, מעבר לנתונים שהזכרתי, בעיקר על הצגות הקלאץ' והקאמבקים של טיבו ויתר הקבוצה לאורך העונה. אצל הג'ייאנטס זה התבסס, מעבר לנתונים שהזכרתי, על התחושה שבקבוצה הזו יש אווירה כמו זו שהייתה שם בריצת הפלייאוף של 2008 (שהסתיימה בניצחון בסופרבול על ניו אינגלנד, באחת ההפתעות הגדולות אי פעם), על העובדה שהם מניו יורק (שאחד משחקניה, לא זוכר מי, אמר לאחרונה בתכנית של ESPN: "זה שאתה משחק בניו יורק, זה בא עם תיק, וכולנו מבינים את זה"), על דרייבים מנצחים של מאנינג הצעיר כבר הוביל בעברו.
כשקבוצות שהן אנדרדוג באות ככה למשחקים, ואז מנצחות, זה אמנם נשאר בגדר הפתעה, אבל לא אם שואלים את השחקנים שעשו אותה. מבחינתם, כל האחרים טעו. ומבחינתם, שימשיכו לטעות.
אבל בשיטה הזו יש בעיה אחת מובנית, שאין שום דבר ללכת סביבה: כדי שהתחושה הזו תמשיך, אתה חייב שאחרים ימשיכו לא להאמין בך. ואיך אתה גורם לזה לקרות אחרי שאתה מחבר ניצחונות שכאלה?
דנבר התרסקה בניו אינגלנד, בין היתר כי הפטריוטס באו מוכנים, ובאו כדי לדרוס, כדי שדנבר לא תפתיע גם אותם. ועכשיו, הדבר הכי טוב שיכול לקרות לג'ייאנטס זה שאנשים ימשיכו להגיד שאין להם ממש סיכוי בקנדלסטיק פארק בסן פרנסיסקו, שהסגנון של הניינרס שונה מדי, שההגנה שלהם טובה מדי. חבל רק שאחרי שאתה מפרק את האלופה בחוץ, יותר ויותר אנשים יתחילו להאמין בך. ואז כל מה שנשאר לך זה לשחק פוטבול. וככה יותר קשה להפתיע. לא בלתי אפשרי, כמובן, אבל כשאתה מוציא את האלמנט הזה מקבוצה שרכבה עליו כמה שבועות, פתאום היריבה מגיעה מוכנה יותר, פתאום כמה שחקנים אצלך פחות חדים.
אפשר לנסות להחיות את האווירה הזו. יש מנג'רים ומאמנים שזו המומחיות שלהם. לשכנע את השחקנים שכולם נגדם, שאף אחד לא מאמין בהם, שהם הולכים לזעזע את העולם. אבל כשיש לך קבוצה טובה, וזה בדיוק מה שיש לג'ייאנטס, יכול להיות שעדיף לך להתמקד בצד המקצועי. ומול יריבה שממש לא מצטיינת באוויר, כמו סן פרנסיסקו, החולשה המרכזית של הג'ייאנטס – החלק האחורי של ההגנה – מאבדת מהחשיבות שלה.
ולמרות שיהיו כאלה שינסו למכור את זה אחרת, הקרב תחת השמש הקליפורנית יהיה מעניין בעיקר מסיבות מקצועיות. הקו הקדמי של ההגנה של ניו יורק מול הקוורטרבק הבינוני של הניינרס. משחק המסירות הבינוני של הניינרס מול הגנת המסירה החלשה של ניו יורק. משחק הריצה המשתפר של ניו יורק מול הגנת הריצה המופלאה של סן פרנסיסקו. היכולת של סן פרנסיסקו להתקדם על הקרקע ולהאט את הקצב מול קבוצה שרוצה תוצאות גבוהות. קרב מוחות בין שני מאמנים מוערכים מאוד.
אז כן, לניו יורק ג'ייאנטס יש יופי של סיכוי לנצח בסן פרנסיסקו, ואם זה יקרה זו לא תהיה הפתעה. אבל אם משפטים כמו זה האחרון יגרמו לשחקנים של טום קופלין לבוא טי-טיפה פחות חדים, בכלל לא יגיע להם לחזור לסופרבול. וזה באמת כבר לא יפתיע אף אחד.