בימים האחרונים, ימי השבוע השלישי לעונת ה-NBA המקוצרת של 2011/12, אי אפשר היה להתעלם מהצלחותיהן של פורטלנד, פילדלפיה, דנבר, אטלנטה, אינדיאנה ויוטה. שש קבוצות שפתחו את העונה במאזנים טובים יותר משצפו להם. שש קבוצות שאף אחד לא דיבר עליהן כעל מועמדות להתחרות בכלל על המקומות הראשונים במזרח ובמערב. אם כבר מישהו דיבר עליהן, זה היה בהקשר של מקום טוב בפלייאוף, במקרה הטוב. ועדיין, שש הקבוצות הללו מחזיקות יחד, נכון ל-11/1, במאזן כולל של 17:39. אלה 69.6 אחוזי הצלחה, שווה ערך ל-42 ניצחונות העונה (57 בעונה מלאה), מה שלפי התחזיות המוקדמות אמור להספיק למקומות 2-3 במזרח או במערב.
בכמה מקומות שקראתי ושמעתי הדיבור התמקד במיוחד בדנבר, בפילדלפיה ובפורטלנד. ברור למה – המקרה של דנבר מעניין, כי היא מצליחה להיראות כמו הקבוצה הראשונה מזה זמן רב שיצאה טוב מטרייד בו היא וויתרה על סופרסטאר (כרמלו אנתוני) בתמורה לאסופת שחקנים (באנגלית קוראים לזה "נתנה דולר וקיבלה ארבעה רבעים"). פילדלפיה כבר הרכיבה שישה ניצחונות רצופים בלי אף שחקן שחובב הספורט הישראלי הממוצע היה מזהה ברחוב. ופורטלנד – עם סיפורי הפרישה של ברנדון רוי והפציעה הבלתי נגמרת של גרג אודן – היא קבוצה שכולם רוצים שהמזל ישחק קצת לטובתה.
אבל גם המקרים של שלוש הקבוצות האחרות ראויים למידת עניין לא מבוטלת. יוטה, בדומה לדנבר, נפרדה בשנה שעברה מהכוכב הגדול שלה, דרן וויליאמס (כן, גם אני מיישר קו ומפסיק לקרוא לו "דרון"), ומיד אחר כך גם מהמאמן ג'רי סלואן שעבד שם 23 שנה, והצליחה לא להתרסק. אטלנטה, קבוצה שכולם כבר למדו לא לצפות ממנה לדבר, ושהכוכב שלה, ג'ו ג'ונסון, יושב על חוזה מטורף ונותן מספרים שג'רמי פארגו יכול לתת אם יקבל את אותה כמות דקות, שוב מתברגת בצמרת המזרח. ואינדיאנה, שתפסה קצת כותרות כשהצליחה להחתים ברגע האחרון את דייויד ווסט, לפני שבוסטון הספיקה לעשות לעצמה טובה ענקית ולצרף אותו, מצליחה גם היא להעמיד מאזן מרשים, למרות שהכוכב שלה – דני גריינג'ר – פתח את העונה בצורה מזעזעת, אפילו יותר מג'ונסון.
התהייה סביב פשר הצלחתן של הקבוצות האלה עלתה בעיקר נוכח העובדה שאף אחת מהן לא מחזיקה ב"סופרסטאר". ובאמת, בעידן הנוכחי של ה-NBA, קבוצות בלי סופרסטאר (גם אם הוא לא באמת כזה, כמו וויליאמס ומלו, אבל עדיין זוכה לייחס של אחד כזה מהתקשורת) לא אמורות למשוך תשומת לב. שיגידו תודה שנותנים להן להתקיים. הרי בליגה בה כריס פול ובלייק גריפין משחקים בקליפרס, קובי וגאסול בלייקרס, ווייד, לברון ובוש בהיט, רוז ובוזר בבולס, מלו ואמארה בניקס, דוראנט ו-ווסטברוק בת'אנדר, וכשדרן וויליאמס, דווייט הווארד ובעצם כל אולסטאר אחר שמשחק בלי אול סטאר לצידו רק מחכה ליום בו הוא יחבור לכוכב נוסף – בימים כאלה חשבנו שהליגה תתחלק לשתי חטיבות עיקריות: הקבוצות עם הכוכבים, שינצח כל הזמן ויתחרו בניהן בשנים הקרובות. והקבוצות בלי הכוכבים, שימלאו את יתר המקומות בפלייאוף וינסו להפתיע מפעם לפעם. יוצאות מן הכלל, כמו וושינגטון (שיש לה מישהו שאמור להיות כוכב, ג'ון וול, אבל סביבו בנויה קבוצה איומה ונוראה) או סן אנטוניו ובוסטון (שכוכביהן זקנים מאוד, מלבד טוני פארקר), יהוו מיעוט נרדף.
עם זאת, יכול להיות שההצלחה הזו של אינדיאנה, פילדלפיה, אטלנטה, פורטלנד, דנבר ויוטה – גם אם מדובר בסך הכל במאזנים טובים בפתיחת העונה ולא יותר מזה בינתיים – היא משהו שדווקא במציאות הנוכחית אולי היינו צריכים לראות אותו בא? הרי כשיותר מדי כוכבים מקובצים במעט מדי קבוצות, יכול להיות שזה רק טבעי שקבוצות אחרות, בניסיון אמיתי להצליח בשווקים קטנים ו/או בלי סטארים, ימצאו את הדרך לעשות לשרוד ולהישאר רלוונטיות. האם יכול להיות שדווקא מתוך תופעת התקבצות הכוכבים הזו, שמעוררת לא מעט דאגות לגבי עתיד הליגה ברמת התחרותיות והעומק האיכותי, נולדת בימים אלה התרופה? והאם יכול להיות שהתרופה הזו היא לא עניין שיווקי, אלא מקצועי?
כן, יכול להיות.
אז מה עושות שש הקבוצות המדוברות, ובדומה להן, רק מינוס ההצלחה, גם דטרויט ומילווקי, שעובד? בואו ננסה לראות.
קודם כל, הרוטציה שלהן מאוד רחבה. רוטציה עמוקה מאוד היא אלמנט משמעותי מאוד ברדיפה אחר מאזן טוב בכל עונה, ובמיוחד בעונה צפופה ועמוסה כמו הנוכחית. לכן לא מפתיע ש-6 הקבוצות האלה מציגות בממוצע רוטציה של 9 שחקנים שמקבלים בין 19 ל-35 דקות. בעונה שעברה 12 קבוצות מתוך 30 השתמשו ברוטציה שעונה לקריטריון הזה. רק 40% מהקבוצות. העונה, כמובן, בשל לוח המשחקים התובעני, המספר הזה עלה ל-16, יותר ממחצית קבוצות הליגה.
אבל בעוד ממוצע הניצחונות בעונה שעברה של אותן 12 קבוצות ששיחקו אז עם רוטציה רחבה שכזו עמד על 41:41 – כלומר, העומק שלהן לא העניק להן שום יתרון על פני יתר הליגה, הרי שכאמור 6 הקבוצות של העונה מציגות קצב ניצחונות שאמור להספיק למאזן טוב בהרבה – 25:57. מאזן שמצביע על כך שהרוטציה שלהן כן נותנת להן יתרון כלשהו, כנראה כתוצאה מהעומס.
מה שעוזר להסביר כיצד העומק שלהן מהווה יתרון זו העובדה שהן לא סתם נותנות דקות לשחקנים חסרי יכולת פשוט כי הבכירים צריכים לנוח. העומק שלהן איכותי. לראייה, הן כולן מציגות בממוצע רשימה של שבעה שחקנים שקולעים בין 8 ל-17 נקודות. זה כבר הישג הרבה יותר נדיר, שרק עוד 4 קבוצות רושמות השנה (סן אנטוניו, פיניקס, יוסטון וניו אורלינס).
אם כך, עומק הרוטציה וחלוקת הנטל ההתקפי אולי עוזרות להבין את ההצלחה של הקבוצות האלה – אבל לא מסבירות את כל ההצלחה שלהן. אז מה כן?
כאן אני נאלץ לחזור לתשובה שלא מבוססת על מספרים, אלא רק על העובדה שניצלתי עד תום את העובדה שהליג-פאס היה פתוח עד השבוע ופשוט ראיתי המון כדורסל. והתשובה היא, ובכן, כדורסל.
כל הקבוצות האלה משחקות כדורסל טוב. כדורסל שכיף לראות כי יש בו מחשבה, תרגילים, סבלנות ושיתופיות. , וזה כולל את ההורנטס ואת הרוקטס, שנמצאות במאזן שלילי של 6:3 – שתי הקבוצות הכי חלשות מבין ה-10 שבנו את הקבוצה שלהן העונה על רוטציה שהיא גם עמוקה וגם איכותית.
היתר – פיניקס, סן אנטוניו, אינדיאנה, אטלנטה, פילדלפיה, דנבר, יוטה ופורטלנד – ניצחו עד עכשיו 49 מ-77 משחקיהן. 63.6% הצלחה השווים עונה של 52 ניצחונות בשנה רגילה. והן עושות את זה עם מה שהוא כנראה הנשק החדש של הקבוצות האלה שלא התמזל מזלן למשוך בשנים האחרונות כמה וכמה כוכבים גדולים: חלוקת דקות רחבה בין מספר גבוה של שחקנים איכותיים תוך חלוקת הנטל ההתקפי בצורה שוויונית, תוצאה של כדורסל חכם, מאומן עם דגש על היסודות.
נכון, המשפט הזה – "חלוקת דקות רחבה בין מספר גבוה של שחקנים איכותיים תוך חלוקת הנטל ההתקפי בצורה שוויונית, תוצאה של כדורסל חכם, מאומן עם דגש על היסודות" – נראה כאילו נלקח מאחד הפרקים הראשונים בקורסי מאמנים ובהשתלמויות למנג'רים. אבל זה לא אומר שזה משהו שאפשר לקחת כמובן מאליו. לא ב-NBA, לא בשנים האחרונות, ובטח שלא בעידן בו צמרת הליגה עמוסה קבוצות ששמות את מרבית יהבן על 2 או 3 כוכבים, כשכל יתר האלמנטים שמרכיבים קבוצה מנצחת נדחקים הצידה.
עכשיו רק נותר לראות האם מנהלים ומאמנים נוספים יזהו את הטרנד וינסו לבנות בעצמם חוליות מהודקות של 10 כדורסלנים טובים שמשחקים כדורסל טוב, או ימשיכו לרדוף אחרי הכוכב הגדול הבא שישנה את גורל המועדון שלהם. בליגה שבקושי הצליחה להציל את עצמה מעצמה רק בגלל תאוות בצע, אני חושב שאני יודע מה התשובה.