[הסבר קצר: למדור הזה קוראים "סליחה על ההשאלה". בתכנית הדיבורים המופתית של ESPN, שנקראת PTI (משמעות השם: סליחה על ההפרעה) עוברים על הכותרות החדשותיות מעולם הספורט בהרבה דרכים מגוונות. בבלוג הקודם שהייתי שותף בו הייתה לנו פינה שנקראה "סליחה על ההשאלה", בה דנו בנושאים שונים באותן דרכים שטוני קורנהייזר ומייקל ווילבון, בעזרתו של טוני ריאלי, עושים בצורה כה מרתקת על המסך. עכשיו הפינה הזו עברה דירה לכאן. קריאה מהנה]
לכל הטורים הקודמים של "סליחה על ההשאלה", ובכלל כל הכתבות של "נוסחת פלד"
תן ציון: עדיין לנטור טינה לאברם גרנט על שהוריד אותנו (ווסטהאם) ליגה
סקוט פארקר הוא כנראה המועמד הבולט כרגע לשחקן האנגלי של השנה בפרמייר-ליג, ולהחתמת העונה. המתחרה העיקרי שלו על התואר השני הוא דמבה בה, הכוכב הכי גדול בעונה המדהימה שעוברת על ניוקאסל. מתיו אפסון משרה בטחון ויציבות במרכז ההגנה של סטוק, מהפתעות הפרמייר-ליג והאנגליה היחידה שעברה את שלב הבתים בליגה האירופית. אין קבוצה מהחצי התחתון של הפרמייר-ליג שלא הייתה הורגת כדי שכל השלושה האלה ישחקו אצלה עכשיו, שפשוט יבואו בחבילה אחת. כל השלושה הללו עמדו לרשותו של גרנט בעונה שעברה בווסטהאם, כשהוא הצליח לרסק את הקבוצה בדרך למקום ה-20. האחרון.
וזה ממש לא נעצר שם. גם לארס יאקובסן (48 הופעות בנבחרת דנמרק), תומאס היצלספרגר (52 הופעות בנבחרת גרמניה), רוברט קובאץ' (30 הופעות בנבחרת צ'כיה), פאבלו בררה (43 הופעות בנבחרת מכסיקו), ודני גאבידון (45 הופעות בנבחרת וויילס) עמדו לרשותו בעונה שעברה. ואלה רק השחקנים שעזבו הקיץ.
מה עם רוברט גרין (שוער נבחרת אנגליה), ווינסטון ריד (בלם נבחרת ניו זילנד), ג'יימס טומקינס (בלם נבחרת אנגליה הצעירה), קרלטון קול (שיש לו 7 הופעות בנבחרת אנגליה), ג'ק קוליסון (10 הופעות בנבחרת וויילס), ומארק נובל (20 הופעות וסרט הקפטן של אנגליה הצעירה)? והנה, ככה הספירה מגיעה כבר ל-14 שחקנים בינ"ל מוכחים, איכותיים, ברמות כוכבות משתנות, בטווחי גילאים מגוונים, פרושים על פני כל המגרש והעמדות.
ומילא אם הוא "רק" היה מוריד אותנו ליגה מהמקום ה-20 (משהו שבמשחק מנג'ר, על כל גרסאותיו, לא היה מעביר אותך את חג המולד), אבל הסילופים, והשקרים, והתלונות על הסגל והרכש (ווסטהאם הוציאה מספר דו-ספרתי של מיליוני פאונד על רכש, וחיזקה את הקבוצה בינואר בשלושה בינ"ל מוכחים – בה, וויין ברידג' ורובי קין – ובגארי אוניל). איך הוא העז? מאיפה החוצפה?
חצי שנה אחרי, וכשתודה לאל התכנית לעבור לאיצטדיון האולימפי בעונה הבאה מוקפאת בינתיים, ווסטהאם מדורגת במקום השני בליגת המשנה, עם אותו מספר נקודות כמו למוליכה, ואחרי פתיחת עונה רחוקה מלהיות מושלמת. גם כיום, ממש כמו בעונה שעברה, לקבוצה סגל שחייב להספיק לה כדי לעמוד במטרות שלה. אם אשתקד על הנייר ווסטהאם הייתה אחת מ-12 הקבוצות החזקות בפרמייר-ליג, מה שהיה חייב להשאיר אותה בליגה, הרי שהסגל הנוכחי יותר טוב משל כמה קבוצות פרמייר-ליג וחייב להספיק לה כדי להתמודד על העליה עד לרגע האחרון, בין אם מאחד משני המקומות הראשונים או דרך הפלייאוף. כל דבר פחות מעליית ליגה ייחשב כשלון חרוץ. אמנם לא גרוע כמו הכשלון של גרנט, כי בכל זאת, רק 3 עולות ליגה בעוד 17 נשארות, אבל כשלון לכל דבר.
אבל דבר אחד נראה אחרת העונה סביב ווסטהאם: אין פאניקה. אין תככים. אין מזימות. אין מנטרות שחוזרות על עצמן. אין תירוצים גם אחרי הפסדים לא נעימים. יש דרך. יש שקט. יש דבקות. יש אופי. יש קשיחות.
ליגת המשנה האנגלית היא הליגה הכי תחרותית בעולם. 24 קבוצות, 46 מחזורים ארוכים, בשלל מגרשים קשים, בתנאי מזג אוויר איומים משך מרבית העונה, מול מספר גדול של קבוצות קשוחות שעושות את החיים קשים. רק 2 עולות אוטומטית, 3 עד 6 הולכות לפלייאוף – זה אומר שעד למחזורים האחרונים של העונה לחצי ליגה עדיין יש על מה לשחק (דמיינו קבוצה במקום ה-11, 4 או 5 נקודות מהמקום השישי, שלושה מחזורים לסיום), כשעוד 5 או 6 קבוצות נאבקות כנגד הירידה. זו ממש לא הליגה שתקל על קבוצות טכניות שמשחקות על הקרקע. ועדיין, ווסטהאם של השנה עושה בדיוק את זה (בהתאם למסורת של המועדון) תוך שהיא מקדמת צעירים ושחקני בית (בהתאם למסורת המועדון) ומשתפת המון בריטים (בהתאם למסורת של המועדון).
ככה שהמצב עכשיו מצוין. אוויר פסגות, תוצאות טובות, סגל איכותי. לכאורה, אפשר וצריך להשאיר את העבר בעבר, להתרכז בהווה ולתכנן את העתיד. אבל אם קראתם עד לפה כבר הבנתם שאני לא יכול. אני אוהד קטן ועלוב שלא מסוגל להשתחרר. מגיע לי על זה ציון נכשל, אני יודע. אבל עד שלא נחזור לליגה הראשונה, נתמודד בכבוד באמצע הטבלה, ואולי גם על הדרך נדיח מאירופה את הקבוצה הבאה שתיפול ברשתו של המנג'ר הישראלי, אני לא אוכל לשחרר את הטינה הזו. אני דפוק, זה נכון – אבל לפחות יש לי את מי להאשים.
מה הסיכוי שתיירי הנרי יעזור לארסנל לסיים בטופ 4?
זה קטע חדש, ודווקא די נחמד, שכוכבים שעברו לשחק ב-MLS עוד לפני שהם התפגרו לגמרי חוזרים בין ינואר למרץ לחודשיים של השאלה בקבוצה באירופה. דייויד בקהאם, כידוע, תמיד היה מוביל טרנדים. אבל הסיפור עם הנרי, שמגיע לארסנל לתקופה הזו לפני שיקראו לו לחזור להתאמן במדי ניו יורק רד בולס, הוא משהו שעוד לא ראינו. זה לא בקס שהולך להרים כמה כדורים במילאן. זה לא לנדון דונובן שבא להוכיח באברטון שהכשרון שלו הוא ברמה עולמית. זה פאקינג תיירי הנרי בארסנל.
יש כאן שתי נקודות רגישות: 1) האם הוא יהרוס או יכתים באיזושהי דרך את המורשת המופלאה שהותיר במדי התותחנים? 2) איך הגעתו של הכוכב הכי גדול בתולדות המועדון תשפיע על מצב הרוח השברירי של הכוכב הנוכחי, רובין ואן פרסי?
בנוגע לנקודה הראשונה, זה מזכיר לי את התקופה של מייקל ג'ורדן בוושינגטון וויזארדס. חלק מהאוהדים חשבו שהוא הורס את הזכרונות המושלמים שהותיר עמנו. חלק פשוט שמחו על ההזדמנות לראות אותו שוב משחק (ואני ביניהם). וחלק, מאוד קטן (כל כך קטן שאני תוהה אם בכלל התקיים בזמן אמת, או נולד רק בדיעבד), התייחס אליו כאל גארד מאוד מבוגר שמנסה להוביל קבוצה צעירה ולא מוכשרת לפלייאוף ובסך הכל עושה עבודה מרשימה, גם אם לא עמד במטרה.
הגישה כלפי הנרי חייבת להיות כזו. פונקציונלית. הנרי הוא כבר לא השחקן המהיר שהוא היה, וברד בולס, אפילו מול ההגנות החלשות יחסית של ה-MLS, הוא גם כבר לא סקורר של ממש. הנרי, עם הטאץ' המופלא וחכמת המשחק שלו, הפך בליגה האמריקאית ליותר חלוץ שמתחת לחלוץ, קצת מספר 10 קלאסי, אבל גם כזה שנע לצדדים כדי לפנות שטח, ועדיין מסוגל להפתיע בצעד ראשון שומרים לא מהירים.
בארסנל של התקופה הקרובה, בטח בזמן בו התותחנים יחסרו את ג'רביניו ואת שמאח, להנרי יש בהחלט תפקיד מקצועי מוגדר למלא. הוא יוכל לשחק מאחורי ואן פרסי, לנוע לצדדים, לפנות שטח, למשוך תשומת לב מהגנה, לעזור להעביר כדורים טובים להולנדי. קצת כמו מה שיוסי בניון עושה בארסנל. אף אחד לא יצפה ממנו לעשות זאת 90 דקות לערב, אבל בדקות שהוא כן יקבל הנרי בהחלט יוכל לעשות את העבודה. מקצועית, הוא יתאים.
גם חברתית אין ספק שמדובר בבוסט רציני למוראל בחדר ההלבשה באמירויות. הנרי מביא איתו הילה של מי שזכה בתארים, במועדון הספציפי הזה, יביא איתו זכרונות מימים בהם ארסנל הייתה מועדון גאה וכמעט בלתי מנוצח. וכשהוא מבוגר יותר, הוא יוכל לעזור להדביק את הצעירים ולהחדיר בהם אמונה. כל הדברים האלה נשמעים כמו קלישאות איומות, אבל תשימו לרגע את עצמכם בנעליים של תיאו וולקוט או של ארון ראמזי למשל, ותדמיינו את הרגע בו הנרי נכנס לחדר ההלבשה, או כשהוא תופס אתכם בצד ונותן מילה טובה או טיפ. או בהפסקת מחצית, כשהקבוצה בפיגור, כשהנרי יגיד שאפשר לעשות את זה. או לקראת סוף משחק, בשוויון, כשהנרי יעמוד בצד, 20 דקות לסיום, וייכנס למגרש כמחליף, לצדכם. אתם יכולים להתחיל להבין איזו השפעה תהיה לו על החבר'ה האלה.
אבל השאלה הכי חשובה היא איזו השפעה תהיה לו על ואן פרסי. בגיל 28, וכשזו עונתו השמינית במועדון, בדיוק אחרי ששבר את שיאו של הצרפתי לשערים בשנה קלנדרית, כשאין ספק שהוא הכוכב הכי גדול של הקבוצה שתלויה בו לגמרי, וכשלוקחים בחשבון את עברו הבעייתי מחוץ למגרש, את שבריריותו של בטחונו העצמי, וזורקים לתוך זה את הגעתו של הנרי, מתקבלת תערובת שאי אפשר לדעת מה ייצא ממנה. אם בכמה מקרים הילדודעס יעדיפו למסור להנרי, או הנרי בעצמו יתפוס בעלות על איזה אימון, או אפילו על משחק מסוים, בטח כשוואן פרסי לא טוב – אין דרך לדעת כיצד זה ישפיע על הבטחון העצמי של רובין, אבל בטוח שלא בצורה הכי טובה שאפשר.
הנרי ייתן לארסנל את הדחיפה שהיא חייבת, בטח בחודשים האלה בהם היא באופן מסורתי בשנים האחרונות נכשלת, ובייחוד בהיעדרו של ג'רביניו. אבל כל עוד לא ראינו את ההשפעה של זה על מצב הרוח של ואן פרסי, השחקן הכי חשוב בקבוצה, אי אפשר לפרגן כאן יותר מדי. אני נותן 25% סיכוי שהוא לא ישפיע על התוצאות של ארסנל, ו-65% סיכוי שהוא ישפיע לטובה. מה שמשאיר 10% שהוא יהרוס. במצב של ארסנל העונה, זה בהחלט הימור שכדאי לקחת.