רוג'רס, בריס או בריידי?

העונה הרגילה ב-NFL נגמרה אתמול, ושוב אפשר לומר: איזו עונה אדירה זו הייתה. אחרי מחזור פתיחה היסטורי רוויי שיאים היא המשיכה קצת לאט, בטח בהשוואה לעונה המופלאה שחווינו אשתקד, אבל 2011 הייתה שנה נהדרת נוספת לפוטבול המקצועני.

קשה להסביר עד כמה פופולארית הליגה הזו, אבל הנתון הבא אולי יוכל לעזור להבין: 9 מ-10 המשדרים הכי נצפים ב-2011 בטלוויזיה האמריקאית היו משחקי NFL. ולמרות שב-2010 המספרים לא היו רחוקים, האהדה לליגה הזו רק הולכת ומתרחבת.

בזמן שבין ספטמבר לפברואר נראה שהאמריקאי הממוצע לא יכול לדבר על שום דבר אחר מלבד פוטבול. חבר שחזר לאחרונה מטיול ספורט של שלושה חודשים בארה"ב תיאר לי כיצד נושא השיחה היחיד שהאמריקאים דנים בו לעומק במקומות ציבוריים הוא NFL. בשבוע שעבר חווייתי משהו דומה, כשחולצת טום בריידי שלבשתי למשך מספר שעות במלון במרכז לונדון עוררה שני זרים מוחלטים, אמריקאיים כמובן, לקיים איתי דיון מעמיק על האפשרות שניו אינגלנד פטריוטס ילכו עד הסוף.

מה שעוזר כמובן להרגיש לגמרי חלק מהטירוף הזה – מעבר לקריאה בלתי פוסקת של מאמרים, הקשבה שיטתית לפודקאסטים וצפייה בסרטוני היי-לייטס שבוע אחר שבוע – זו העובדה שכאן בישראל אנחנו מקבלים כ-7 משחקים בשידור ישיר, מכל מחזור. מעבר לכך, זה שניהלתי העונה 4 קבוצות פנטסי, ב-4 ליגות שונות (ושאחת מהן סיימה כאלופה!), הפכה את הסיפור לעוד יותר מותח, ואת רמת העניין שלי בכל נתון, פציעה או תרגיל לאובססיבית כמעט.

אז אחרי 17 שבועות של עונה רגילה, ברור שזה הזמן לסיכומים. אני כמובן מפציר בכם, אם אתם לא עושים את זה כבר גם ככה, לתקוף את אתרי ESPN, פוקס ספורטס, גרנטלנד ומתחריהם, ולהצטרף לעגלה. שם אתם תקראו על השינוי במשחק שעובר על הליגה, כיצד זו הייתה השנה של הקוורטרבקים, אבל בכלל של משחק המסירה. תקראו על זה שלניו אורלינס, לגרין ביי ולניו אינגלנד, שלוש מחמש המועמדות העיקריות לזכייה, יש התקפה מטורפת אבל הגנה בינונית לגמרי, ואיך שזה שונה ממה שאוהדי הליגה הוותיקים זוכרים. תראו פרשנים שמהמרים על סן פרנסיסקו, בזכות ההגנה, המאמן והקבוצות המיוחדות. תשמעו על מחזור רוקיז נדיר ועל שנה בה נשברו כל כך הרבה שיאי התקפה – שקשה לשים את כולם באותה רשימה.

ולא פחות חשוב – תקראו על הבחירות ל-MVP של העונה. האפשרויות רבות, והן כוללות – ברמות שיגעון כאלה או אחרות – כמה שחקני הגנה (שהפעם האחרונה שאחד כזה זכה בתואר הייתה ב-1986), ואפילו בועט אחד. אבל בעונה כזו, בה ארבעה קוורטרבקים מסרו יותר מ-4900 יארד (מקומות 1, 2, 5 ו-6 בהיסטוריה) – הבחירה צריכה, ובאמת תהיה, של רכז.

אז אספנו ארבעה מששת חברי ליגת הפנטסי הפנימית של עובדי ערוץ הספורט לפרט את הקייס של ארבעה מועמדים. אתם כמובן מוזמנים לספר לנו מי המועמד שלכם, ולמה, בתגובות. אני, כרגיל, אשתתף בדיון.

***

ארון רוג'רס, גרין ביי
45 טאצ'דאונס מול 6 אינטרספשנס, 68.3% אחוזי השלמה במסירות, 4643 יארדים (ב-15 משחקים), רייטינג של 122.5 (הכי גבוה אי פעם), וקבוצה שסיימה את העונה עם 15 ניצחונות והפסד אחד בלבד.

אלו הנתונים היבשים שמספרים את הסיפור של ארון רוג'רס העונה, והם לגמרי מספיקים כדי שתשתכנעו כבר עכשיו.

אבל מעבר למספרים, רוג'רס עשה העונה כמה דברים שלא מותירים מקום לספק – הוא הכי טוב שיש. אחרי אליפות, כשהוא כבר הוכיח את מה שהיה צריך, ולגמרי השכיח את הקוורטרבק ההוא שאחר
כך עבר למינסוטה (ולג'טס, ולעסקי סקסטינג), רוג'רס הפך את גרין ביי לקבוצה עוד יותר עמוקה, ושימן את כל הכלים שלו משחק אחר משחק – נלסון, ג'נינגס, ג'ונס, פינלי ואפילו דונלד דרייבר בן ה-37, שכותב ספרי ילדים בשעות הפנאי, לכל אחד מהם יש לפחות 5 טאצ'דאונס העונה.

את כל הכישרון הזה רוג'רס ידע לנהל בצורה מעוררת השתאות, ובעיקר בשקט מופתי. והאמת היא שעם ההגנה שיש לגרין ביי גם לא הייתה לו כל כך ברירה.

הפאקרז בהנהגתו לא התרגשו מההייפ סביבם, לא יצאו מגדרם אחרי עוד ניצחון ועוד ניצחון, וממש לא התעסקו בשאלה האם העונה הזו תיזכר לנצח כ"עונה מושלמת". במקום זה הם באו לשחק פוטבול חכם ויעיל כל שבוע, המכונה המשיכה לעבוד בניצול מקסימלי.

דרייב אחד, בשבוע 13, בחוץ מול הג'ייאנטס, בעצם מסכם ומסביר את הכל – עם 58 שניות על השעון, בשוויון 35, רוג'רס מצא את פינלי, את נלסון ואז את ג'נינגס, והביא את הקבוצה שלו מספיק קרוב בשביל שער שדה מנצח בשנייה האחרונה. הפאקרז יצאו מהג'יאנטס סטדיום עם ניצחון. לאורך כל 58 השניות האלו, המבטים על הספסל של ניו יורק אמרו הכל – הם ידעו שרוג'רס ינצח אותם. גם הוא ידע.
(תומר ברק)

דרו בריס, ניו אורלינס
לבחור את השחקן המצטיין ב-NFL  השנה זה כמו לבחור את התקליט המושלם של 1991. האם "NEVERMIND" של נירוונה אכן גדול מ"GISH" של סמשינג פמפקינס או מ "TEN" של פרל ג'אם? קשה להחליט כשמדובר באיכות שנוצצת למרחוק. וכמו שעדיין מדברים על הבציר המוסיקלי של לפני עשרים שנה, ככה היסטוריונים ידברו בעוד 20 שנה על 2011 כשנת הקווטרבק. לו יכולנו לטייל בזמן עשרים שנה קדימה תהיו בטוחים שאם היה רק שם אחד שצריך לזכור מהשנה הזאת, זהו דרו בריס.

בשנה בה שלושה שחקנים מוסרים מעל 5000 יארד,(רק אחד עשה זאת קודם) ושלושה מוסרים מעל 40 טאצ'דאון (מעולם לא היה יותר מאחד בעונה) מתבקש להסתכל לעומק על המספרים – וכשמסתכלים עליהם יש רק אופציה אחת: דרו בריס.

מגיע לקווטרבק של ניו אורלינס להיות ה-MVP  כי כשיסתכלו בעתיד על המספרים מהבציר הנוכחי הוא מחזיק בכמה שיישארו שם הרבה זמן. זה לא רק 5476 יארד – שיא היארדים לעונה שנשבר אחרי 27 שנה, וזה לא רק שיא המסירות המדויקות לעונה (468). בריס גם מסר הכי הרבה טאצ'דאון העונה (46- 12, יותר מהשנה הכי טובה שלו בה זכה בסופרבול), ואם חשבתם שכל זה מגיע על חשבון היעילות אז בריס גם קבע שיא ליגה עונתי באחוזי מסירה עם 71.2 אחוזי דיוק מדהימים.  כשכל מסירה כזאת עוברת מעל שמונה יארד בממוצע, מובן שמדובר במפלצת התקפית ברמה היסטורית.

בריס אולי הוא לא השחקן המושלם בליגה, אבל כשהקבוצה שלו צריכה נקודות, במעט זמן, אין הרבה שיכולים לתת פייט  לקווטרבק בן ה-32. רק תשאלו את קרוליינה ואת אטלנטה, שראו אותו מוביל את הסיינטס למהלך מנצח בדקות האחרונות.

אבל כל הנתונים הבאמת מרשימים האלו לא מספרים את כל הסיפור. בריס הוא FREE SPIRIT - אחד שבאמת אוהב את השחקנים שלו על המגרש (תשעה שחקנים קיבלו ממנו לפחות מסירה אחת לטאצ'דאון) וגם מחוצה לו. מספיק להסתכל על הברכה שנשא בפני הקבוצה שלו אחרי ששבר את השיא של דן מארינו כדי להבין שמדובר בטיפוס חד פעמי, בדיוק כמו השנה של בריס.
(גבריאל היידו)

טום בריידי, ניו אינגלנד
אני יודע, הוא לא באמת מועמד. אני יודע, בתור מעריץ חסר תקנה שלו, אני לא יכול להעיד עליו בצורה אובייקטיבית. אני יודע, בעונה שעברה הוא זכה בתואר הזה בפעם השנייה, והעונה הוא נראה היה קצת פחות טוב לפרקים. אני יודע, לרוג'רס אין זכייה בתואר הזה, גם לא לבריס. ואני יודע, גם אנשים כמו איליי מאנינג ומתיו סטאפורד יכולים עוד לקבל יותר קולות ממנו בבחירה לתואר השחקן המצטיין של השנה.

אבל אני יודע עוד דבר: בשיטת אלימינציה, בריידי הוא הבחירה שלי גם השנה.

איליי מאנינג בקושי הגיע לפלייאוף, ולמרות שהיה לו חלק גדול מאוד ב-9 הניצחונות של הג'ייאנטס השנה, היה לו חלק לא פחות גדול ב-7 ההפסדים. חוסר היציבות שלו מוציא אותו מהמירוץ.

סביב סטאפורד בנוייה קבוצה התקפית מהטובות בליגה, וכשהוא לא על המגרש הליונס מציגים את אחד משחקני ההגנה הכי מוכשרים בארצות הברית (אנדאמוקונג סו). ועדיין, הם סיימו במאזן 6-10 לא מדהים, והפסידו 6 מ-11 המשחקים האחרונים שלהם. סטאפורד עצמו סבל מרצף של שלושה משחקים בהם מסר ל-7 טאצ'דאונים אבל גם ל-9 אינטשספשנז, ובסך הכל סיים את העונה עם 16 איבודים. את העבודה שהוא עשה העונה, יש לפחות עוד חמישה או שישה שחקנים שהיו עושים – ולא פחות טוב. אחרי שלוש עונות בליגה, והראשונה שהוא לא נפצע בה, סטאפורד יכול לחכות לתואר הראשון שלו עוד כמה שנים, ושום דבר לא יקרה.

אז הם בחוץ. אבל איך פוסלים את בריס ואת רוג'רס? הרי לשניהם קייס מעולה, ממש מעולה, לזכייה, ואחד מהם באמת ייקח את התואר. אבל לשניהם יש הרבה דברים שלבריידי אין. זה מתחיל בשלל כלים התקפיים שאין לאף קבוצה אחרת, ושאף קבוצה אחרת לא יכולה לעצור, ונמשך בהגנות שלמרות שהן רחוקות מלהדהים, הן עדיין טובות משמעותית מזאת של הפטריוטס.

ועובדה היא שלמרות שיש סביבם התקפות טובות יותר (רק תראו מה מאט פלין, הרכז המחליף של גרין ביי, עשה מול דטרויט), ולמרות שההגנות שלהן טובות יותר – הם עדיין סיימו במאזנים די דומים לשל בריידי וניו אינגלנד. ה-1:15 של גרין ביי אמנם מרשים במיוחד, אבל הלו"ז שלהם היה הרבה פחות קשה משל ניו אינגלנד. וסיינטס סיימו עם אותו 3:13 של פטריוטס.

ובנוסף לכל זה, ברור לכל שבריידי היה עושה בגרין ביי ובניו אורלינס בדיוק מה את שרוג'רס ובריס עשו שם השנה. עם זאת, אי אפשר לומר באותו ביטחון מוחלט שרוג'רס היה מתמודד עם הסיטואציה הזו באותה יעילות כמו של בריידי – הרי עם קבוצה שכללה כמה כוכבים מהסגל הנוכחי הוא סיים פעם במאזן שלילי. וגם בריס כבר ידע עונות רעות כשסביבו בנויה קבוצה בינונית. שזה בדיוק מה שהיה לבריידי העונה.

עם כלים ספורים – טייט אנד מפלצתי אחד, טייט אנד טוב נוסף, ורסיבר מעולה אחד (אבל שמתמחה בעיקר בטווחי בינוניים) – הוא סיים עונה עם 39 מסירות ל-TD מול 12 איבודים בלבד, שבר גם הוא את שיאו של מרינו עם יותר מ-5000 יארדים ודייק ביותר מסירות מכל עונה אחרת בקריירה. בשורה התחתונה, משמעות ה-MVP היא חשיבות השחקן לקבוצה, ולא היה שחקן חשוב יותר מבריידי באף מועדון אחר.
(ניצן פלד)

פייטון מאנינג, אינדיאנפוליס קולטס
מה זה בעצם ה-MVP? מונח קצת נתון לפרשנות. אחת הפרשנויות - אולי המקובלת מכולן - היא "השחקן שהכי חשוב לקבוצה שלו". והאם יש שחקן שעונת 2011 הוכיחה את חשיבותו לקבוצה יותר מאשר... ובכן - פייטון מאנינג? במלה: לא. בשלוש מלים: חד משמעית לא.

אחרי תשע עונות רצופות בפלייאוף (שיא NFL), שבכולן הקבוצה ניצחה מספר דו ספרתי של משחקים, הגיעה לסופרבול פעמיים וניצחה אותו פעם אחת, וכל זה עם הגנה שלא יכולה לעצור את אורן נסים ביום רע, ב-2011 הכל התפוצץ. עד כמה גדולה החשיבות של פייטון לקולטס? זה מתחיל בכך שמי שנראה היה כמו סוללת רסיברים אימתנית התברר כחבורה חסרת ביטחון שלא מסוגלת ליצור בעצמה דבר, ונגמר בכך שאותה הגנה בינונית במקרה הטוב נאלצת להישאר יותר זמן על המגרש. וזה לא חדשות טובות לקולטס.

מעבר ל-MVP שמגיע לו, העונה הזו עשתה שירות מאוד טוב למאנינג בדיון לגבי זהות הקוורטרבק הגדול מכולם. כשבריידי, למשל, החמיץ את עונת 2008 בגלל פציעה, הפטריוטס שלו ניצחו 11 משחקים (5 פחות מעונה קודם, המושלמת), ורק בגלל צירוף מקרים די נדיר לא חזרו לפלייאוף. לעומת זאת, הקולטס נראו למשך רוב העונה כמו הקבוצה הכי חלשה בליגה, ובהפרש.

הם פתחו עם 13 הפסדים רצופים, שכללו את התבוסה השלישית הכי גדולה של הליגה (62:7 לניו אורלינס). המאזן הסופי שלהם, 14:2, הוא הגרוע בליגה - וצניחה מפחידה של 8 ניצחונות, והפיכה ממועמדת לגטימית לזכייה בכל שנה, לשטיח הנרפס של הליגה. אפשר לתאר שחקן יותר משמעותי מזה? אני לא חושב. בעצם, אני יודע שלא.
(עפרי עמרמי)