מאלט, ממש לא מעבר לשיא (gettyimages)
בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה ב-NBA בה כוכבים צעירים חוברים אחד לשני ומנסים ליצור יש מאין קבוצות שיתמודדו על האליפות. אין זה המקום להרחיב בנושא, אבל דבר אחד ברור לגביה: זו הקצנה חזירית לתופעה רומנטית ומקובלת בהרבה – זו ששחקנים מבוגרים, אחרי השיא, כאלה שראו כבר הכל, ניסו ונלחמו, מצטרפים לקבוצה טובה כדי לתרום מהניסיון שלהם, מהשקט ומהבגרות, בתקווה להיות החלק הזה בפאזל שיהפוך אותו למושלם. דמונד מאלט, שאמור להצטרף למכבי תל אביב בימים הקרובים, יכול בהחלט להיכנס לקטגוריה הזו.
האלמנטים שמאפיינים שחקנים כאלה הם הוותק על הפרקט, הניסיון העשיר, ההתמודדות עם מצבים שונים לאורך הקריירה, גילם המתקדם והאופי שהתעצב לכדי משהו שיכול לתרום לקבוצה גם ברמה החברתית וגם במשחקים גדולים. מאפיינת אותם גם העובדה שהם מגיעים אחרי השיא, יודעים כבר למה הם מסוגלים ולמה לא, ומוכנים לתת רק את מה שהם יודעים, בניסיון אולי אחרון בקריירה לרשום הצלחה קבוצתית גדולה באמת.
הדוגמאות ב-NBA רבות. רק בעונה האחרונה ראינו כיצד טייסון צ'נדלר הופך מהבטחה לא ממומשת לדבק שעזר לחבר בדאלאס עונת אליפות. לעומת צ'נדלר, שפריחתו הייתה כמעט מקרית ולבטח לא צפויה, הרי שמקרה כמו של פי.ג'יי בראון והתרומה שלו לסלטיקס ב-2008 הוא דוגמא קלאסית, וכמוהו גם זה של גארי פייטון במיאמי (2006), קווין וויליס בסן אנטוניו (2003) ועוד ועוד. אז איך מאלט נכנס לתבנית הזו?
ובכן, כשגילו קרוב ל-34 באמת שמדובר בשחקן שכבר ראה לא מעט. מאז נפרד מאוניברסיטת מקניז סטייט שבלואיזיאנה, בה נולד דמונד, עבר הגארד בשש קבוצות באירופה - שלוש הראשונות בגרמניה, ואחר כך גם בקטלוניה (בדאלונה) ובטורקיה (טלקום אנקרה), לפני ששוב מצא את מקומו במערב היבשת, בשרלרואה הבלגית. הוא ראה מספיק חורפים אירופאיים כדי שאפשר יהיה לומר שעל האספקט של הניסיון הוא עונה כראוי.
יתרה מכך, את החותמות בדרכון מאלט לא אסף רק במעברים בין קבוצות בקיץ, אלא גם במהלך העונה. במהלך כל עונה. מכבי תל אביב אמנם תהיה הקבוצה השביעית של מאלט באירופה, אבל הוא עוד לא עבר בקבוצה בלי שהוא רשם איתה גם הופעות במפעלים הבכירים של הכדורסל האירופאי. והוא מגיע להיכל עם ניסיון של 4 עונות ביורוקאפ (לשעבר יול"ב קאפ) וכשהעונה הנוכחית היא החמישית שלו ביורוליג.
כפי שאפשר להבין מכך, מאלט תמיד שיחק בקבוצות מנצחות (לכל הפחות ברמה המקומית), וגם אם באף אחת מהן המערכת לא דומה למכבי תל אביב, עם הלחץ והציפיות והתקשורת וההנהלה על הספסל והקהל המפונק בימי חמישי ההיסטריים בהיכל, את המנטליות של קבוצה מנצחת הגארד הקטן (לכל היותר 185 ס"מ) סוחב איתו מאז יומו הראשון ביבשת.
האמת, עוד לפני כן. כי גם במקניז סטייט הקטנה מאלט רוב הזמן ניצח. אמנם, מדובר באוניברסיטה ששלחה ל-NBA רק חמישה שחקנים בכל ההיסטוריה שלה, ורק אחד מהם באמת עשה קריירה בליגה (ג'ו דומארס האגדי, ששותף בפי 5 יותר משחקי NBA מארבעת האחרים יחד), אבל בתקופתו של מאלט הקאובויז ידעו את אחת העונות הטובות ביותר בתולדות התכנית. אחרי מאזן שלילי של 15:13 בעונתו הראשונה, הקבוצה צנחה ל-21:6 (כשמאלט מחמיץ כמעט את כל העונה). ואז, בשנתו השלישית והאחרונה, מאלט הוביל אותה למאזן 9:22, ה-37 בטיבו בארצות הברית, מה שזיכה את הקאובויז בזימונם השני אי פעם לטורניר ה-NIT (טורניר אליפות המכללות המשני). מאלט זכה בכמה תארים אישיים באותה עונה, לא נבחר בדראפט ועזב לאירופה.
את בראונשוויג הוא הוביל למקום השלישי בגרמניה (עדיין הישג השיא ב-11 שנות קיומו של המועדון), עם באמברג הוא לקח אליפות והיה ה-MVP של הגמר, בקלן היה שותף לעונה הראשונה של הקבוצה ביורוליג, בבדאלונה זכה בגביע הספרדי וביול"ב קאפ (המצטיין בגמר עם 26 נקודות מול חירונה, כפול מחברו לקבוצה רודי פרננדס) ובטורקיה סיים בשיפולי הצמרת והודח ברבע גמר הפלייאוף. הוא יעזוב את שרלרואה כאלוף בלגיה וכ-MVP של הליגה. ככה שלנצח הוא יודע.
גם בעניין האופי מאלט מתאים לתבנית החלק-האחרון-בפאזל, רק בהבדל אחד – הוא לא ממש היה צריך לעבור את כל השנים האלה כדי להגיע למצב שאנשים אוהבים אותו ורוצים להיות לצידו, בחדר ההלבשה, על הפרקט ומחוץ לאולם. למאלט אישיות נוחה, כמו שבמכבי ת"א אוהבים. הוא חברותי מאוד וגם על המגרש לא כופה את עצמו. מהבחינה הזו מכבי מקבלת שחקן שאמנם יצטרך לקבל את העובדה שמבחינת ההיררכיה לכל היותר הוא יהיה האופציה השלישית בהתקפה, שינוי משמעותי בהשוואה לתקופה שלו בשרלרואה, אבל לא משהו שהוא לא עשה בעבר. בעונה הראשונה שלו בבדאלונה, שנגמרה כאמור עם דאבל של גביעים, הוא היה הקלע השני בטיבו אחרי פרננדס וזרק אפילו פחות מהסנטר הגרמני יאן יאגלה.
רק באלמנט אחד מאלט ממש לא מתאים לתבנית של השחקן המתבגר שמגיע לקבוצה גדולה כדי לזכות בתואר גדול. כי מבחינה מקצועית, לא רק שדמונד לא אחרי השיא, אלא שיכול להיות שהכדורסל הכי טוב בקריירה שלו עוד לפניו. ה-19.6 נקודות למשחק שמאלט קולע העונה ביורוליג הן שיאו האישי במפעלים האירופאיים. הכי קרוב שהוא הגיע היה 18.3 נקודות למשחק עם בראונשוויג ביורוקאפ בעונת 2003/4. וכאן חבויים אחד לצד השני גם הפלוס הכי גדול בהחתמת מאלט, וגם המינוס (הפוטנציאלי) הכי גדול.
אמנם מצד אחד מכבי מקבלת שחקן בכושר שיא, שיוכל לשפר מיידית את אחד האספקטים הכי חלשים במשחקה – הקליעה מבחוץ של הקו האחורי. מצד שני, היא מקבלת בחור שזו ההזדמנות הראשונה בקריירה שלו להוכיח את עצמו ברמות האלה, ודווקא בגלל שהוא מרגיש טוב עם היכולת שלו יכול בהחלט להיות שייקח לו קצת זמן לרדת מכמות הזריקות שהוא רגיל לה לאורך הקריירה (יותר מ-10). אם להסתמך על הקריירה שלו, הרי שיש סיכוי טוב שהוא יצלוף אותן באחוזים גבוהים ושבכל מקרה הוא לא ינסה לכפות את עצמו על המשחק, אבל הנקודה היא שלצד מי שאמור להיות שותפו בקו האחורי, קית' לנגפורד, זו עלולה להיות בעיה.
גם מאלט וגם לנגפורד הם גארדים שצריכים את הכדור ביד כדי ליצור ולא תורמים יותר מדי בקטגוריות האחרות (למאלט רק 14.3 נקודות מדד, למרות 19.6 נקודות למשחק), ובדקות ששניהם על המגרש – ואמורות להיות לא מעט כאלה – האתגר הגדול ביותר של דייויד בלאט יהיה למצוא את האיזון בין השניים. כדי לקבל רמז באשר לאם זה מסוגל לעבוד בכלל או לא, אפשר לחזור לימיו הסטודנטיאליים של מאלט, שאת כל זמנו באוניברסיטה העביר בקו האחורי לצד טיאייר בראון, גארד נמוך ואתלטי עם אופי של סקורר (מזכיר לכם מישהו?). לקח להם שנתיים להבין איך לעשות את זה, ובעונה האחרונה של שניהם הם הובילו יחד את הקבוצה להישגים עם 21.3 (מאלט) ו-20.1 (בראון) נקודות למשחק. למכבי אין כל כך הרבה זמן. צריך לקוות שמאלט זוכר משהו ממה שהוא למד במקניז סטייט, ויפה משחק אחד קודם.