משבר קליעה. גיא פניני (ניר בוקסנבאום)
מקום 2, מקום 1, מקום 1, מקום 1, מקום 2, מקום 1, מקום 6, מקום 8, מקום 1. לא, זו לא רשימת התוצאות של נמרוד משיח באליפות העולם בשייט, זה המיקום של מכבי תל אביב בדירוג קליעת הנקודות בסוף כל אחת מ-9 עונות היורוליג האחרונות. ולמרות שכאן אי אפשר לזרוק את המיקום הכי גרוע, עדיין קשה להתווכח עם הקביעה שמכבי היא קבוצת ההתקפה הכי גדולה של העשור האחרון ביבשת, עם ממוצע של 83.6 נקודות למשחק.
אבל העונה הצהובים קולעים רק 76 נקודות למשחק, מה שמספיק להם למקום ה-12 בלבד - הכי נמוך מאז עונת 2001/2, אז כקבוצת הגנה מובהקת היא לא הייתה צריכה יותר מ-75 נקודות למשחק כדי להגיע עד לפיינל פור. עד כמה המצב חמור תעיד העובדה שב-4 מ-8 משחקי יורוליג מכבי לא עברה את רף 71 הנקודות העונה.
בנוסף, זה לא שאת הקבוצה הנוכחית אפשר לכנות "קבוצת הגנה מובהקת". לקבוצה של השנה אין לא את נדב הנפלד של 2002 ולא את הקו האחורי הרצחני של העונה שעברה, שהוציא אותה לאין-ספור סלים קלים וחיפה גם על ימים לא טובים בהתקפה. ואם זה לא מספיק, הרי שהדירוג ההתקפי של מכבי כעת מגיע לקראת תומו של השלב הכי קל ביורוליג (למרות בית קשה), לפני שהקבוצות הגרועות חוזרות הביתה ולפני שההגנות שהיא תפגוש יהיו איכותיות יותר.
מבט ראשוני על הסגל לא יסביר את התופעה. למכבי היה לאורך מרבית השלב את ג'ורדן פארמר המצוין, וכשהוא עזב קית' לנגפורד הסופר-התקפי נכנס לעניינים. ג'ון שאייר היה קלעי חסר פחד במכללות. בעמדות ה-2-4 למכבי יש מה שנראה כמו סוללת קלעים - גיא פניני, דייויד בלו ודווין סמית' (שבשתי העונות האחרונות ביורוקאפ קלע ב-40.3% לשלוש), שכולם אמורים להשחיל את השלשה הפנויה בלי בעיה. ומתחת לסלים, למרות שמילאן מצ'באן לא כאן, סופו בהחלט כן, והוא בלתי ניתן לעצירה על הפרקט. גם ריצ'ארד הנדריקס, שיש לו כמה תנועות יפות עם הגב לסל וקליעה לא רעה, הוא כלי התקפי ראוי. אז מה קורה כאן?
הסבר אחד הוא (כמה צפוי) העומס. ודומה שמכאן אפשר לצאת למרבית הבעיות של מכבי העונה. רק תראו את המספרים. לפני שהיורוליג התחיל וכולל גביע הליגה, מכבי קלעה לפחות 95 נקודות ב-5 מ-7 המשחקים הראשונים של העונה. הממוצע שלה בעשרת המשחקים הראשונים עמד על 92 נקודות למשחק. גם כשהיורוליג התחיל זה לא פגע יותר מדי בתפוקה. 15 משחקים בתוך העונה הממוצע של מכבי עדיין היה 90 נקודות למשחק. עם זאת, הממוצע של מכבי ב-14 המשחקים שעברו מאז הוא רק 76.9 - צניחה של יותר מ-13 נקודות למשחק. והעומס רק הולך ומחמיר.
את מה שקרה מאז אפשר כמובן להסביר בעובדה שפארמר עזב, ובעוד שלל סיבות מקצועיות, אליהן נגיע מיד, אבל קודם כל חשוב לשים לב לנקודה הבאה: למכבי תל אביב הייתה רק תקופה אחת העונה שבה היא שיחקה בקצב שהיא רגילה לו. בין ה-1 בנובמבר (יום אחרי ה-85:87 הביתי על נתניה) ל-18 באותו חודש מכבי שיחקה רק חמישה משחקים - קצב של בדיוק שני משחקים לשבוע. בדיוק כמו בעונות שפויות.
אלה היו הביצועים של מכבי באותם משחקים: מאזן 0:5, כולל ניצחון ביתי מרשים מאוד על ריאל מדריד, ניצחון חוץ גדול באיסטנבול מול אנאדולו אפס, פירוק ב-29 הפרש את אשדוד בחוץ, ניצחון ב-12 הפרש בחוץ על בודוצ'נוסט ו-59:69 צנוע על שרלרואה בבית - במשחק האחרון ברצף הזה. זה ממוצע של 84 נקודות למשחק מול לא מעט יריבות חזקות ובשלוש מסגרות שונות, עם שלושה משחקי חוץ רצופים תוך כדי. עם זאת, התקופה ההיא נגמרה לפני פחות מחודש, וכבר נראה שהקבוצה במצב אחר לגמרי. מאז הניצחון על שרלרואה מכבי במאזן 4:7, כולל שני משחקים שהיא ניצחה בנקודה.
אולם כאמור, ההסבר חוצה כאן את גבולות עומס המשחקים. ראשית, הבעיה היא שמכבי תל אביב הסתמכה הרבה יותר מדי על שיתוף הפעולה בין פארמר לסופו. זה אמנם עבד מצוין, אבל היו לזה כמה השלכות הרסניות. הראשונה היא העובדה שפארמר היה על תקן של חוזה שכירות בדירה בת"א - כלומר, בכל רגע עלול להתפנות.
וזה שחקן שכשהיה כאן נתן ב-7 משחקי יורוליג 14.1 נקודות (מספר 1 בקבוצה), 4.7 ריבאונדים (1), 4.1 אסיסטים (1), 1.4 חטיפות (1), 17.3 נקודות מדד (1), עם 41.2% מהשלוש (1). אובדן קטנטן. ההשלכה ההרסנית השניה היא העובדה שסופו הוא שחקן ל-20 דקות בערב בגלל כושר ועבירות. ומה שהכי מתסכל מבחינת מכבי היא העובדה ששתי הסיבות האלה - העזיבה של פארמר והמגבלות של סופו - היו ידועות מראש.
בעיה בסיסית נוספת היא שמכבי, בסגנון החדירות של הגארדים ו/או בהכנסות כדור לסופו, סוחטת הרבה מאוד עבירות - 23 למשחק, מקום שלישי ביורוליג. אתם צודקים אם אתם חושבים שזו דווקא תכונה טובה. אבל כשהנקודה הכי בטוחה בכדורסל נכנסת לצהובים רק ב-71.3% (מקום 17 ביורוליג) זה הופך לחסרון. השלכה הרסנית נוספת של ההתרכזות במשחק בין פארמר לסופו היא שבזמן שמכבי התחילה (וממשיכה) כמעט כל משחק עם 10 כדורים רצופים שהולכים פנימה, יתר השחקנים התקשו להיכנס למשחקים.
תוסיפו לזה את הרוטציה העמוקה (שהיא גם מחויבת המציאות בעונה של שלושה מפעלים וגם עקרון קבוע אצל בלאט) ותקבלו חבורה של שחקנים שנעים בין תפקוד כניצבים על הפרקט לבין ישיבות ארוכות על הספסל לבין תפקוד בתוך היררכיה שברירית - ותבינו איך זה שב"צירוף מקרים" גם פניני, גם בלו וגם סמית' נקלעים למשברי קליעה. ביחד לשלושה יש 22 מ-75 מעבר לקשת, רק 29.3 אחוזים. ככה שגם כאשר סופו מוציא כדור החוצה, הקלעים עומדים שם קרים ופשוט לא פוגעים. מכבי מדורגת במקום ה-23 ולפני אחרון ביורוליג באחוזים לשלוש.
כמו כן, התלות העצומה שמכבי פיתחה בזמן קצר בפארמר פגעה גם בשחקני הקו האחורי. בורשטיין, פאפאלוקאס ואוחיון קלעו העונה ביחד 78 נקודות ב-8 מחזורים, הרבה פחות מה-99 שפארמר קלע לבד ב-7 משחקים. וזה אם מלכתחילה ספרתם את בורשטיין (1 מ-10 מהשלוש העונה ביורוליג), פאפאלוקאס (שגם בעונה הטובה בקריירה שלו לא הגיע ל-10 נקודות למשחק ביורוליג) ואת אוחיון כאופציות התקפיות. ובטח שמה שקרה לשאייר לא מקדם את מכבי לפתרון.
אה, כן. ויש את לנגפורד - אחד החודרים הטובים באירופה, גארד מוכוון טבעת שמסוגל לייצר לעצמו מצבי קליעה. מתי הוא יתחיל לתרום לשיפור ממוצע הנקודות של מכבי? כשהוא לא יצטרך גם להוביל כדור. עד אז הוא לא ממש אמור לעשות את זה. כי עם שחקנים כאלה יש לך שתי ברירות - או שהם קולעים 18 נקודות למשחק תוך שהם פורחים בכדורסל מבולגן ובמשחקים שההתקפה לא מתפקדת, שזה מה ששחקנים כדוגמתו עושים בקבוצות קטנות רבות ברחבי היבשת.
או שאתה מצליח לחנך אותו ומוריד את התפוקה שלו לסביבות 12 נקודות למשחק בהרבה פחות זריקות מהשדה, שזה מה שקבוצות גדולות לעתים מסוגלות לעשות. מכבי של העונה היא לא קבוצה גדולה, ובלאט יודע את זה. לא סתם הוא חוזר על זה שהם עדיין לא מצאו מחליף מתאים לפארמר. הבעיה של מכבי היא שעם איך שהיא בנויה ומשחקת העונה, היא מוכרחה מחליף מתאים לפארמר. וממש לא בטוח שיש אחד כזה בשוק.