בסוף השבוע האחרון הבייסבול האמריקני שוב הוכיח לנו באיזה עולם ספורט מוזר ומשונה אנחנו חיים.
זה התחיל כשאלברט פוחולס, שחקן שרירי במידה, וגם שמנמן במידה, חתם על חוזה לעשר שנים תמורת 254 מיליון דולר בלוס אנג'לס איינג'לס, ונמשך עם בדיקת סמים חיובית לריאן ברון, ה-MVP של הליגה בעונה החולפת, שבעטיה הוא עשוי להיות מושעה ל-50 משחקים.
בעוד את ההחתמה המטורפת של פוחולס אפשר "לזקוף" למדיניות הליגה שאינה מגדירה תקרת שכר, הסיפור של ברון פשוט מגוחך.
השעייה מחמישים משחקים אולי נשמעת משמעותית, אבל כשהעונה הרגילה של הבייסבול נמתחת לה על פני 162 משחקים, מבינים שברון יחמיץ בסך הכל את השלישי הראשון של העונה. אז הוא יחזור, שמח וטוב לב, כדי לנסות ולהוביל את מילווקי שוב לפלייאוף, כמו שעשה בעונה האחרונה.
ברון כבר הודיע שיערער על תוצאות הבדיקה, ובית המשפט מלמד אותנו שאדם הוא חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו. בינתיים הדיון הציבורי בארצות הברית סובב סביב הסוגייה הבאה: "האם ברון צריך להחזיר את תואר ה-MVP בו זכה, אם אכן יוכח שימוש בסמים ממריצים?".
לי נדמה שיש פה אובדן כיוון. איך יכול להיות שבאמריקה השמרנית לא עוצרים לרגע וחושבים על העונש הקל, ועל המשמעות שלו לחברה ולספורט? הרי מיליוני ילדים מסתכלים על ריאן ברון כאדם שמימש את החלום האמריקאי במלואו, ומבחינתם, אם שימוש בסמים ממריצים יכול להביא לך תואר ה-MVP, ואחר כך תצטרך לשבת 50 משחקים בחוץ – אז יאללה, לרופא השכונתי הקרוב ביותר.
רק לשם השוואה, הסוכנות הבינלאומית למלחמה בסמים WADA קובעת כי על עבירה ראשונה של ספורטאי, שגם מבחנה A וגם מבחנה B שלו נמצאו חיוביות, הוא יושעה לשנתיים. ברור לחלוטין שכל התוצאות והמדליות שבהן זכה בתקופה המדוברת ישללו ממנו, ולמעשה יהיה מדובר בספורטאי "עם קלון".
אבל מבט בוחן קצת יותר מגלה שהעולם הולך לכיוון אחר, שבו הסמים הממריצים אינם טאבו, ושימוש בהם לא יהרוס לספורטאי את הקריירה. בעקבות ערעורו של לשון מריט, האלוף האולימפי ב-400 מטרים מבייג'ין, שונה השנה החוק האוסר על ספורטאי להשתתף באולימפיאדה הבאה (לונדון במקרה שלנו), אם הושעה לתקופה של יותר משנתיים, בין שתי אולימפיאדות.
מריט, "גאון", שעל פי טענתו השתמש בתרופות להגדלת איבר מינו במטרה לשפר את ביצועיו במיטה ולא על המסלול, פתח צוהר לעוד עשרות ספורטאים, שצרכו חומרים אסורים, אבל לא יחמיצו את רגע השיא שלהם בקריירה – המשחקים האולימפיים.
הבייסבול האמריקאי ידע שערוריות סמים קשות מאוד בעבר הלא הרחוק – מספיק שנציין את שמותיהם של מארק מגוויר, בארי בונדס ואלכס רודריגז, שלושה מהאייקונים הגדולים ביותר שידע הספורט הזה, כדי להבין את גודל הצרה, ואת המשבר שחווה הענף.
בשנים האחרונות דווקא ישנה פריחה מחודשת בספורט הלאומי האמריקאי, אבל אם המקרה של ריאן ברון לא יטופל בחומרה, יצטרכו לחזור בארצות הברית לימים שבהם על כל שחקן שחבט שלושה הומראנים רצופים יסתכלו בעין עקומה, וידרשו מיד לדקדק, בבדיקת השתן שלו. לא בדיוק הדרך להילחם בפופולאריות המפלצתית של הפוטבול ובפגיעה במשיכה של הענף.