בערך ב-13:14 עוד הייתי תקוע ברחוב הרצל, הרחוב הראשי והעמוס של רחובות, במיוחד בשישי בצהריים. אספתי חבר וחשתי רעב. לקראת סוף רחוב הרצל, בואכה שכונת שעריים נמצא פלאפל "השכונה", מוסד רחובותי ותיק. המשחק, הדרבי הרחובותי בליגה ב' דרום בין מכבי שעריים לבני יצ'אלאל, התחיל ב-13:30 אך חששתי שלא אשרוד אותו של כי לא אכלתי מהבוקר.
מצאתי אדום-לבן פנוי וניגשתי לרכישה. הפלאפל טעים, טעים מאוד אפילו. כשפלאפל טוב באמת, הוא ספוג. לא שמן. כלומר גם, אבל הוא ספוג בעיקר באלמנט החמקמק הזה שמבדיל בין טעם של פעם לטעם רע, בין נוסטלגי למעפן. ואולי פלאפל טוב הוא עניין של גיאוגרפיה. כלומר, תביאו לי אחד שיאמר שהפלאפל הכי טוב שטעם היה בקניון גבעתיים. הפלאפל הבאמת טוב בא מפינות חמד כאלה שקפאו בזמן. שעריים מלאה בפינות כאלה, ריאות נוסטלגיה ירוקות, שטביעת האצבע של העבר טבועה בהם חזק חזק. לא כל התושבים אוהבים את זה.
השלט בכניסה מכריז "איצטדיון שעריים" וזה נכון, כי בזמנו זה ודאי נחשב איצטדיון. בשלב כלשהו נקרא האיצטדיון ע"ש יהודה מדהלה, שהקים את הקבוצה ב-1950. השלט החדש, "מגרש מכבי שעריים", מתאר טוב יותר את המצב. קצת יותר מחובר. עיריית רחובות כבר הכריזה שאיצטדיון עירוני חדש ייבנה בקרוב וישמש את שעריים יחד עם שתי הקבוצות האחרות של העיר, הפועל מרמורק ובני יצ'אלאל. אלה כמובן בשורות טובות וראוי שלעיר עם 130,000 תושבים יהיה איצטדיון מודרני.
אבל לאדם הנוסטלגי זהו איצטדיון מקסים, והוא ימתין לאיצטדיון החדש ברגשות מעורבים. כי לאדם כזה יש רק דבר אחד יותר מופלא מאיצטדיון עתיק שזקוק דחוף לשיפוץ, וזה אחד עתיק שכבר אין שום דרך לשפץ. כזה שמול היציע שלו, מן העבר השני של האיצטדיון, יש בעיקר נוף של עצי דקל ואחרים. בגב היציע, מחוץ לאיצטדיון, שדה כרוב. "כך זה בוודאי נראה בימים ההם", יחשוב אדם נוסטלגי.
בימים ההם הקלאסיקו של רחובות היה שעריים נגד מרמורק. היום זה שעריים בני יצ'אלאל (קבוצה שהוקמה בשנת 2000 ומורכבת רובה ככולה מבני העדה האתיופית) כי מרמורק, היריבה השנואה, נמצאת ליגה אחת מעל. ואני שם את זה על השולחן כבר עכשיו, שום צ'אבי לא מתחבא ברחובות. גם שום אבי כהן הירושלמי, מיקי בן שטרית או מהראן לאלה שעברו שם במהלך השנים. אבל ארז ירימי כן, הוא כבש שלושער בדרך ל-1:3 לשעריים, שפתחה פער של 9 נקודות אחרי 11 מחזורים ונראית בדרך הבטוחה לליגה א' ולדרבי לוהט במיוחד מול מרמורק בליגה א' דרום בעונה הבאה. ועוד דבר על השולחן, לא היו שם 70,000 צופים, אבל 700 אוהדי שעריים וכמה עשרות אוהדי בני יצ'אלאל, מספר פסיכי לליגה ב', יצרו אווירה חמה ועוטפת (מעניין כמה ישראלים היו בסנטיאגו ברנבאו).
לאדם נוסטלגי האיצטדיון מקסים. לאדם נוסטלגי שאוהב ספורט (כזה שימצא עצמו לעיתים מול שידור חוזר של מכבי ת"א–ירושלים בכדורסל מ-1995 בזמן שאותו משחק בדיוק משודר בשידור חי) דרבי רחובותי כזה הוא חתיכת חגיגה. כי משחקים כמו זה הם הספורט בתמצית, בסירופ, שניה לפני שמהלו אותו בליטרים של מסחור וגועל. רגע לפני שמשחקים הפכו להיות קודם כל אירועי מדיה ולפני שהקלאסיקו הפך לסופר. כשעוד אפשר היה לקרוא למגרש איצטדיון. משחקים כאלה, ולא הבהובי פלאשים כשרונאלדו נוגע בכדור, הם הסיבה שאנחנו בכלל אוהדים. בלי משחקים כאלה לא היה בכלל רונאלדו. ואולי, על דרך ההיפוך, כל אוהד ספורט אמיתי הוא אדם קצת נוסטלגי בבסיסו.
ואם זה ככה, אז כולנו חצויים. כי גם אחרי שאמרתי את כל זה, אין סיכוי שלא אצפה בברצלונה–ריאל. אני אצפה כמו מיליוני נוסטלגים ברחבי העולם. ואם זה ככה אז בכולנו, אוהדי הספורט, יש משניהם: הקלאסיקו בברנבאו והדרבי במדהלה, הדאבל-פס של מסי, והשלושער של ירימי, 70,000 ו-700. אם זה המצב, אז כדאי שלא נחמיץ רגע מברצלונה נגד ריאל, אבל כדאי גם שנזכיר לעצמנו מדי פעם בפעם מאיפה הכל התחיל. כדי שנדע, לטוב ולרע, עד כמה אנחנו רחוקים משם עכשיו.