יש כל כך הרבה מה לכתוב על ליגת ה-NFL, ואכן – ממש הכל באמת נכתב. רק לא בעברית. לא כאן. ואני מוצא את עצמי הרבה מאוד פעמים מוותר על פוסט רק כי אני חושב שמי שזה מעניין אותו כאן גם ככה קרא על זה כבר באנגלית. ומי שזה לא מעניין אותו, ובכן – הוא פשוט לא מבין כלום כי פוטבול זה הספורט הכי טוב שיש.
אבל הבוקר, בעודי משוטט קצת ברחבי הרשת, קורא ומתעדכן, בודק את קבוצות הפנטסי שלי (שאחת מהן הבטיחה מקום בפלייאוף במחזור האחרון, ורק בזכות הופעה עילאית של מוריס ג'ונס דרו בהפסד של ג'קסונוויל לסן דייגו במאנדיי נייט – זאת אומרת, ממש ברגע האחרון של העונה הסדירה בפנטסי) ונובר קצת בסטטיסטיקות, פתאום הבנתי – יש משהו לגבי ה-NFL שאני יכול – ורוצה – לכתוב עליו, כאן, בעברית, משהו שגם מי שלא מתעניין בפוטבול (למה לא לעשות את זה, למען השם?!) ימצא בזה עניין.
והמשהו הזה הוא איליי מאנינג.
אבל למה שזה יעניין גם חובבי ספורט ישראלים ממוצעים, כאלה שלא עוקבים אחרי הליגה הכי מגניבה בעולם? ובכן, כי הוא האח של פייטון מאנינג, ופייטון מאנינג זה שם שאמנם לא עובר את מבחן-אמא (זכויות יוצרים: ביל סימונס) אבל כן עובר את מבחן-חובב-הספורט-הממוצע. זאת אומרת, רובכם שמעתם עליו. וחסר לכם שלא. כי פייטון מאנינג היה בעשור וטיפה האחרונים הקוורטרבק הכי טוב בליגה. ואת זה כותב כאן מישהו שהיה אוסף חול מהאדמה שטום בריידי דורך עליה אילו רק הייתה לו ההזדמנות. אז נכון, יש לפייטון טבעת אליפות אחת, ולטריפיק-טום יש שלוש (הא!), ונכון, לבריידי יש עונה מושלמת (עונה סדירה...) עם 50 טאצ'דאונים מול 8 איבודים, וטום יפה כל כך ונשוי לג'יזל. אבל פייטון... הוא פשוט משהו אחר.
אני אסביר – ואז אמשיך לנושא שלי, שהוא בכלל איליי, אחיו של פייטון. בריידי הוא כנראה אחד מה-5 קוורטרבקים הכי טובים בהיסטוריה המודרנית של המשחק בלמלא הוראות. בלהיות מושלם במה שהוא אמור לעשות, במה שהמאמן שלו רוצה, במה שהקבוצה שלו צריכה. פייטון, לעומת זאת, הוא זה שקובע מה הוא אמור לעושת, מה המאמן שלו רוצה, מה הקבוצה שלו צריכה. מה לקחת ממה שההגנה נותנת. כי לפייטון היה החופש להחליט על התרגיל רגע לפני הסנאפ, לעתים קרובות לפי איך שההגנה הסתדרה. רוצה לומר – את בריידי אפשר להחליף בקוורטרבק טוב מאוד אחר, וניו אינגלנד תשרוד. היא תסיים במאזן חיובי ותהיה על סף הפלייאוף. בריידי הופך אותה למועמדת ראויה לתואר. אבל את פייטון פשוט אי אפשר להחליף. כי זה לא שיש מישהו כמוהו, רק פחות טוב. אין עוד אחד כמוהו. והעובדה שבלעדיו (פייטון פצוע ולא שיחק העונה, וסביר שלא ישחק עד תומה) אינדיאנפוליס שלו במאזן 12-0 (כן, אפס ניצחונות) מבהירה עד כמה הנקודה הזו נכונה.
מה שמוביל אותי, כאמור, למאנינג היחיד שמשחק העונה בליגה (בעמדת ה-QB. אולי יש מאנינג אחר, בעמדה אחרת, איפושהו בליגה הזו, שיש בה כמעט אלפיים שחקנים), איליי, שלמרות שגדל בבית עם פייטון, ולמרות שהוא חולק איתו גנים, דווקא דומה הרבה יותר לבריידי. הכוונה היא שאיליי לא אומר לשחקנים מה לעשות באימונים, כמו אחיו הגדול. הוא לא קובע תרגילים בזמן אמת. כמו אחיו הגדול. הוא לא מחליט בשביל הקבוצה שלו. כמו אחיו הגדול. הוא לא מצביא. כמו אחיו הגדול. אבל הוא חתיכת מ"פ – מזן ממלאי ההוראות הקטלניים ביותר. הוא רוצח אינטליגנטי ורהוט, אלגנטי ומקפיא.
והשנה אפשר לראות את זה טוב מתמיד.
ראשית, כי פייטון לא כאן וקל יותר להתרכז באיליי.
שנית, כי הוא נמצא בצמרת טבלאות הסטטיסטיקה. איליי השלים העונה 276 מסירות (מקום 6 בליגה), ב-62.4% (מקום 8), ל-3705 יארדים באוויר (מקום 4), עם ממוצע של 8.4 יארד לניסיון (מקום 4), מסר ל-23 טאצ'דאונים (מקום 5), עם יחס של יותר מ-2 טאצ'דאונים לאיבוד (מקום 4 מבין רכזים שמסרו ליותר מ-15 טאצ'דאונים) וניקוד-רכזים של 96.0 (מקום 6). בליגה שעדיין משחקים בה, בשיאם, בריידי, בריז ורוג'רס – שלושה שמוכיחים העונה שוב שמקומם גבוה ברשימת הקוורטרבקים הכי טובים בהיסטוריה מובטח – איליי מוכיח שהוא רק רמה אחת מתחת להם. והוא רק הולך ומשתפר.
וזו הנקודה השלישית שעוזרת לשים לב אליו השנה – זו העונה הכי טובה של איליי בקריירה. וזה שחקן שאת עונת 2007 סיים עם תואר ה-MVP של הסופרבול כשניו יורק ג'ייאנטס שלו רשמו את אחת ההפתעות הגדולות בהיסטוריה, בגמר מול הפטריוטס ה(עד אז)מושלמים של בריידי.
עם 23 מסירות ל-TD הוא בדיוק בקצב של 31 לעונה, שיאו האישי שקבע בעונה שעברה. אלא שאשתקד הוא תיבל את זה עם 25 איבודים, כשהעונה יש לו רק 11 (קצב של 14-15 לעונה). ציון הרכז שלו (קוורטרבק-רייטינג), 96.0, הוא הגבוה ביותר בקריירה שלו, וזו כבר שנה שלישית ברציפות שהדיוק שלו הוא קצת מעל 62%, למרות שהעונה הוא זורק 37 פעמים בממוצע למשחק – הרבה יותר משזרק בכל עונה אחרת.
אבל אלה לא רק המספרים. בעצם, המספרים האלה אפילו לא עושים צדק עם היכולת האמיתית של איליי. האמת היא שאיליי רוב הזמן לא עושה צדק עם היכולת האמיתית של איליי, וזו הבעיה הכי גדולה שלו. אולי הבעיה היחידה שלו.
כי כשהוא טוב, איליי מאנינג טוב כמו הטובים שבהם. זה משהו שהוא הראה כבר כמה פעמים בקריירה, בין אם בסופרבול ההוא, ובין אם במשחקי עונה רגילה טעונים במיוחד. והשנה הוא עשה זאת שוב, כמה פעמים. היה לו משחק עצום בתחילת העונה מול היריבה הגדולה פילדלפיה של מייקל ויק, שאז עוד היה בריא וכשהאיגלס עוד חשבו על פלייאוף ויותר מזה. הוא דייק באותו יום ב-16 מ-23 (69.5%) ומסר ל-4 TD, מול מה שכולם חשבו שתהיה הגנת המסירה הכי טובה בליגה, וכל זאת בלי איבוד אחד. הוא הוביל דרייב מנצח שסגר מחצית שנייה מופלאה במשחק הגדול מול ניו אינגלנד. והוא שוב הוביל דרייב אחרון מעולה מול גרין ביי, השבוע, מה שלא הספיק לניצחון. ותחתיו ויקטור קרוז הפך העונה משחקן אנונימי לאחד התופסים המסוכנים בליגה.
הדרייבים המסיימים האלה, ה-טו-מינט-דריל, המהלכים בהם הוא לא עוצר ורק מתקדם במעלה המגרש, מסירה מדויקת אחרי מסירה מדויקת, כשהקבוצה חייבת טאצ'דאון – בהם אפשר לראות עד כמה איליי ענק. ואני יודע שמה שמפריד בין שחקנים מאוד טובים לשחקנים על-זמניים זו הרבה מאוד פעמים היציבות, ולאיליי עדיין יש לא מעט הופעות חלשות – בעיקר מול יריבות חלשות. אבל הרבה מאוד פעמים מה שעושה שחקן גדול זו היכולת שלו להתעלות במצבים גדולים, ואת זה איליי עושה. אחרי הכל, יש לו בדיוק את אותו מספר אליפויות כמו לאחיו.