עונה של 80 משחקים ושלוש ליגות תיתן בך את אותותיה. אתה תהיה עייף ומותש, שחוק וגרוס, תכיר טוב מדי את כל יציאות החירום בכל דגמי בואינג ואת מחירי ההוגו בוס בדיוטי-פריאים בבתי נתיבות מדכאים במזרח אירופה. אתה גם תתקשה לשנות תוך כדי תנועה. חוסר היכולת לשנות הופך אותך לצפוי. בעונה של שלושה משחקים בשבוע אין אחד באירופה שלא יודע בדיוק מה עובר לבלאט בראש. אין אחד, מלבד פאפאלוקאס.
בעונה כזאת, עקשנות הופכת לשמרנות, משמעת לחוסר ארגון, רפטיציה לשבלוניות ודווקא כאן חשובה היכולת לערבב עניינים. ביל וולש, מאמנה האגדי של סן פרנסיסקו פורטיניינרס מה-NFL היה פותח משחקים עם 10 מהלכים קבועים מראש, כמעט בלי להתחשב בהתפתחות המשחק. בלאט, כך נדמה, מחרה אחריו ו-10 המהלכים הראשונים שלו ידועים מראש, אך גם זהים. זאת אומרת, כדור לסופו. זה צפוי עד בכי, זה מפסיק להיות אפקטיבי, זה מבאס את הישבן. זה מעמיד בסימן שאלה את היכולת של המאמן לשנות ובמקרה הצורך גם לאלתר.
במיוחד כשנהיה ברור שסופו, ששיחק 24 דקות, לא המון, אבל נראה מותש, מתקשה לתת רצף משחקים טוב. אחרי ההצגה נגד מילאנו פשוט ראו עליו שהוא גמור לשבועיים הקרובים, לא משנה כמה זמן ינוח בין לבין. בלאט צריך תכנית חלופית לדקות האלה, במיוחד אחרי הצגות של סופו, אבל הוא יודע שעכשיו, פוסט ג'ורדן פארמר, הוא תלוי בסופו יותר מבכל שחקן אחר ונתלה בו. נתלה בו כל כך עד שבהפסד לפרטיזן נרדם על הקווים ושרף אותו לדקות ההכרעה. סופו התקשה לעבור את החצי באותם רגעים, והעובדה הזאת, יותר מכל דבר אחר, צריכה להטריד את שון ג'יימס (0 דקות, 0 נקודות).
עוד אחד שצריך להיות מוטרד (מכבי בהחלט לא נראית מוטרדת ממנו) הוא תיאו פאפאלוקאס. ברגע המשמעותי ביותר של פאפאלוקאס במשחק (שיחק 5 דקות) הוא בכלל ישב על הספסל, מגבת על הכתפיים, מבט חלול בעיניים ופיספס לחלוטין (או התעלם, לא ברור מה חמור יותר) את ידו המושטת של גיא פניני שירד לספסל. אנחנו מדברים על דקות לסיום במשחק צמוד. זמנו במכבי קצוב ואי אפשר שלא לכעוס בשבילו. הוא כבר ניצח שני משחקים לבדו עבור מכבי. הוא עושה את מה שעשה בכל הקריירה, רק קצת פחות טוב. הוא מכתיב קצב משחק מסוים. הכדור חייב לעבור דרכו. אתה לא יכול ללחוץ כשיש לך אותו וכשיש לך אותו הוא חייב לשחק. אבל אתם לא באמת צריכים שאני אספר לכם מי זה פאפאלוקאס, נכון?
נדמה שמכבי רוצה יותר מהר מפאפאלוקאס. היא רוצה מהר יותר ממנו עד השניה האחרונה של המשחק, גם על חשבון אחד השחקנים המנוסים באירופה. פארמר, שבסיום המשחק מול פרטיזן עלה על מטוס, עוד היה שם כדי לקלוע שלשה עם הבאזר שלא שינתה דבר. פאפאלוקאס, שאמור להישאר פה עוד 50 משחקים, צפה בעצב מהספסל. ועדיין מכבי פשוט לא מגיעה ל-70 נקודות וגם שם עשתה זאת במקרה, לכן לא ברור לאיזה סקור חוששים במכבי לרדת בקצב איטי. אבל עכשיו אין יותר פארמר, ולמרות שהוא עדיין פה גם אין פאפאלוקאס. ומכבי נשארת, בינתיים לפחות, עם לנגפורד הלא מחובר ועם אוחיון.
יוגב הוא באמת סיפור ספורט מרגש, על גבול הסינדרלי וכיף להיות בעדו. אולם, אפשר לומר שאוחיון בוורסיה הנוכחית עדיין אינו בשל להוביל קבוצה בסדר הגודל הזה. הוא עוד לא שולט במשחק, מאבד יותר מדי ולא מסוגל לקבור את הזריקות החופשיות שלו. וזה, במיוחד לשחקנים מסוגו, תנאי בסיסי. הוא קולע העונה ביורוליג ב-20% משתיים ו-28% מהשלוש. לא ברור למה יש כל כך מעט שחקנים נמוכים ישראלים שמסוגלים לקלוע בעקביות מרחוק.
מה שמשאיר לנו את פניני. מזמן לא ראיתי תקופה כל כך איומה שעוברת על שחקן כמו התקופה שעוברת על גיא פניני (37.5% אחוז מהשתיים, 17% מהשלוש). כשאתה בתקופה כזאת מתווספת עוד תוצאה אופציונלית לזריקה שלך לסל (כלומר, בנוסף לבפנים או בחוץ) קוראים לזה החטאה-כל-כך-גרועה-שהכדור-פוגע-בטבעת-ועף-ליציע. עוד סימן לתקופה הרעה שלו: אפילו הלכלוכים שלו לא עוברים נקי והוא ספג בבלגרד עבירה בלתי ספורטיבית ברגע מכריע.
ולעומתם, מילאן מצ'באן, בהצגה של שחקן אמיתי (22 ו-8) ושלשות קלאץ', מראה ממה יכולה הייתה מכבי ליהנות אילו טרחה להתאים את עצמה מעט ליכולות שלו, אך ככל הנראה הניחה לאחד השחקנים המובילים בשנים הקרובות באירופה לחמוק לה העונה בין האצבעות.
ההפסד הזה לפרטיזן, אבל לא רק הוא, גורם לי לחשוב שמכבי של תחילת דצמבר היא קבוצה על סף משבר, עם בעיות בין-אישיות, חוסר יציבות בהיררכיה הקבוצתית, זרים לא מחוברים וחורים במשבצות מהותיות בסגל. מכבי פוסט פארמר משולה לאישה שהתעוררה מאוחר ומנסה להתאפר במונית בדרך לעבודה. וזה, על פי רוב, לא יוצא טוב.