ביורו 2008 דויד וייה היה מלך השערים של האליפות. את הגמר הוא פיספס בגלל צהובים, אז טורס היה שם כדי למלא את החסר, ועם שער נפלא העניק לספרד תואר אחרי 44 שנות בצורת.
במונדיאל ב-2010, טורס היה נוכח-נפקד עם שבעה משחקים ואפס שערים. וייה, לעומתו, היה פשוט נהדר, ושוב סיים כמלך השערים (לצד פורלאן, מולר וסניידר).
ב-25 דקות ביחד על המגרש מול אנגליה במוצ"ש, השניים סיפקו בעיטה אחת לשער – שנעצרה בקורה של ג'ו הארט.
ברור שעשרים וחמש דקות אינן מדד ליכולת של שחקן, אבל אם מוסיפים את מה שעובר על טורס ו-וייה בחודשים האחרונים, אפשר לזהות כבר סוג של מגמה.
את מה שקרה לטורס מאז המעבר לצ'לסי אפשר לתאר בספר שלם (שיכלול גם פרק על התקופה האחרונה בליברפול) - והשורה התחתונה בכל מקרה תהיה שכל זכר בין טורס באתלטיקו מדריד ובתחילת דרכו בליברפול הוא מקרי בהחלט. אמנם העונה הבליח במעט (מדי) מהלכים טובים, וכבש ארבעה שערים, אבל אם יש דבר אחד שזכור במיוחד זאת דווקא ההחמצה המזוויעה מול יונייטד, שהעמידה אותו בשורה אחת עם מחמיצנים גדולים בהיסטוריה האנגלית, ובראשם רוני רוזנטל.
בנוגע לוייה – המצב מסובך בהרבה. בכל המסגרות הוא מצא את הרשת רק שש פעמים, ומבחינתו – מדובר בסוג של בצורת; בליגה הוא על 3 ב-11 משחקים, קצב של 10 בעונה מלאה. בעשר העונות האחרונות בספרד רק פעמיים ירד מ-17, וגם זה היה ל-16 ו-15. בנוסף, התקשורת הספרדית מדווחת על חתול שחור שעבר בינו לבין פפ גווארדיולה, דבר שהשניים הכחישו בתוקף, אבל כמו שידוע לכולנו, אין עשן בלי אש ולכל שמועה יש אבא או אמא שהציתו והתסיסו אותה.
מאז הזכייה במונדיאל ספרד צברה כבר שלושה הפסדים – במושגים של נבחרת ספרד בשנים האחרונות מדובר במיני משבר. כל ההפסדים הגיעו נגד נבחרות בעלות מעמד בכדורגל העולמי, ארגנטינה, איטליה ואנגליה (למרות שניתן להתווכח על כך), ויצרו סדק קטן בחומת הכדורגל האדירה שהציג הכדורגל הספרדי מאז היורו ב-2008.
קשה למצוא סיבה לאותם הפסדים, אבל זה פחות משמעותי – בסופו של דבר, צריך להסתכל קדימה לעבר העתיד. לוויסנטה דל בוסקה יש מחליפים ראויים בכל עמדה במגרש, שלושה שוערים מצויינים, הגנה יציבה וחזקה, וקישור שכל מאמן היה חולם עליו. רק כשמגיעים לחוד נתקלים בבעיה קלה – כשטורס ו-וייה לא פוגעים, אין אלטרנטיבה, לפחות לא ברמה שספרד מציגה בעמדות האחרות. פרננדו יורנטה הוא חלוץ לא רע בכלל אבל כרגע רק ברמה של הליגה הספרדית, בוז'אן קרקיץ', התקווה הגדולה, יצא לחפש את מזלו ברומא, אלברו נגרדו ומאנו דל מוראל בקושי מבקיעים בסביליה, ואדריאן, שהיה מלך השערים באליפות אירופה האחרונה עד גיל 21, עדיין לא מוכן למשימה.
הפתרון מבחינת דל בוסקה נמצא באגפים – דויד סילבה ופדרו, כל אחד מהם, הוא חצי חלוץ בפני עצמו, אבל, אם חלוץ החוד במרכז הרחבה, ולא משנה מי זה יהיה, לא יצליח לשים את הכדור ברשת – השליטה של ספרד בכדורגל העולמי, תהיה בסכנה גדולה.