הטרמפיסטים

אתמול נערכו המשחקים הראשונים בפלייאוף מוקדמות יורו 2012. ימים כאלה, ומשחקים כאלה, אמורים להעלות, לצד התקווה, גם הרבה מאוד זכרונות טובים, מרגשים, משלל טורנירים קודמים. משום מה, ואולי זה קרה בגלל שמונטנגרו ואסטוניה משתתפות בשלב המתקדם הזה של המוקדמות, אצלנו במערכת זה העלה דווקא זכרונות מזן מאוד מיוחד של שחקנים: כאלה שמוכרים לכמעט כל חובב ספורט, שהיו שם ברגעים גדולים, שיחקו לצד ענקים, זכו בתארים, אבל בתכלס הם בעצם בכלל לא משהו. כלומר, אם היו משחקים בקבוצה אחרת אף אחד לא היה זוכר אותם. ובצדק. ומכאן הדרך להרכבת רשימה של חבר'ה כאלה היתה, כצפוי, מאוד קצרה. ניסינו להגביל את עצמנו למשהו כמו 15 השנים האחרונות, וכמובן שרבים וטובים נשארו בחוץ. אתם בהחלט מוזמנים להזכיר לנו עוד כמה כאלה. בכל מקרה, הנה הטופ 10 שלנו. החלטנו לא לדרג אותם, כי עצם ההשתייכות לרשימה היא כבוד מספיק מפוקפק.

• נוסחת פלד: בלוג אינטראקטיבי שעונה לכם. עוד לא נכנסתם?

אולגר פרסאס
הקבוצה אותה ניצל: ברצלונה.
הכוכב עליו רכב: מסי... אה, לא. רונאלדיניו.
תארים: 2 אליפויות, אליפות אירופה.
סיפור מקרה: מגן ימני חלש, לא מהיר ולא שומר מזהיר. בגיל 21 הגיע לברצלונה ב' וכנראה שהוא התאים להם לשיטה, או שמישהו שם פשוט נורא אהב אותו. אחרי שתי עונות קפץ לבוגרים, בדיוק בזמן לתחילת השושלת של הברזילאי החייכן. מאז שעזב ב-2008 בקושי מצדיק את חולצת ההרכב של אייאקס. לפחות בנבחרת ספרד הבינו עם מי יש להם עסק. לבחור אין אף הופעה במדים הלאומיים.
 
סטפן גיבארש/כריסטוף דוגארי
הקבוצה אותה ניצל: נבחרת צרפת.
הכוכב עליו רכב: זינאדין זידאן.
תארים: מונדיאל/מונדיאל ויורו.
סיפור מקרה: לא בדיוק אותו סיפור, אבל בזיכרון הקולקטיבי הם באים ביחד. גיבארש היה סקורר מצוין, פעמיים מלך השערים בצרפת, אבל בנבחרת זה לא עבד - עם שער אחד במדי הטריקולור. ולמרות שרשם רק 14 הופעות בינלאומיות, הרי ש-5 מתוכן היו במונדיאל 1998. בו כמובן לא כבש. אז אולי התזמון ברחבה לא היה משהו באותו טורניר, אבל מכל בחינה אחרת – חתיכת מקרה של "במקום הנכון, בזמן הנכון". לעומתו, דוגארי היה חבר של קבע בנבחרת הצרפתית. בין 94 ל-2002 הוא שיחק 55 פעמים תחת הצבעים הלאומיים. למרות שכבש בהם - בתור חלוץ - רק 8 שערים. ועדיין, לאורך שנים היה שם מישהו שחשב שזה רעיון טוב להמשיך לתת לו צ'אנסים. והוא, מה איכפת לו?

חואן קאפדווילה
הקבוצה אותה ניצל: נבחרת ספרד.
הכוכב עליו רכב: מסי... אה. לא. צ'אבי.
תארים: יורו ומונדיאל.
סיפור מקרה: מגן שמאלי בן 33 שעבר בקריירה שלו באספניול, אתלטיקו, דפורטיבו לה קורוניה, ויאריאל, והיום משחק בבנפיקה. יש אלף כאלה. כל השנים האלה, ואף מנהל מקצועי או מנג'ר של מועדון גדול באמת לא חשב לשים עליו את הכסף ברצינות. אפילו את האליפות של דפור הוא פספס בעונה אחת. אז מישהו מוכן להסביר איך למען השם הבחור הזה הצליח בשנים האחרונות להשתחל אל הנבחרת הספרדית - שהיא בעצם מיקס של המיטב מברצלונה ומריאל מדריד - ולהיות שותף לתצוגות ענקיות של מי שנחשבת לאחת הנבחרות הטובות בהיסטוריה?
 
ווס בראון
הקבוצה אותה ניצל: מנצ'סטר יונייטד.
הכוכב עליו רכב: אלכס פרגוסון.
תארים: 5 אליפויות, 2 גביעי אירופה.
סיפור מקרה: כשהמגן הימני/בלם חסר הברק והייחוד הזה עלה לבוגרים של יונייטד לקראת סוף שנות התשעים זו כבר היתה מכונה משומנת, שנבנתה על השנתון ההוא של בוגרי האקדמיה בשילוב עם זרים איכותיים ותחת מנג'ר היסטורי. אבל בראון, למרות שהוא לא מסוגל לנגוח לשער גם אם חייו יהיו תלויים בזה, למרות שהוא לא חזק במיוחד, לא שומר אישי מבריק ולא תומך בהתקפה כמו מגן שראוי לקבוצה שכזו, הצליח להיות שם כל הזמן, בקצה הרוטציה, לנצל פציעות של שחקנים טובים יותר ולקבל הרבה מאוד דקות משמעותיות במשחקים חשובים, במעמדים גדולים. ולהניף כמה צלחות וגביעים מאוד נחשבים. בראון הוא, כנראה, אחד האנשים הכי אהובים על פרגי בעולם. בטח אחרי הגול העצמי שהוא העניק לו לפני שבוע.
 
אוליבר נוייביל
הקבוצה אותה ניצל: גרמניה ולברקוזן.
הכוכב עליו רכב: מיכאל באלאק.
תארים: סגנות בבונדסליגה, בגביע הגרמני, באליפות אירופה ובמונדיאל. באותה שנה.
סיפור מקרה: כולם כמובן זוכרים את השנה ההיא של "נבר-קוזן", עונת 2001/2 הנהדרת/איומה, כשהקבוצה של קלאוס טופמולר סיימה כסגנית בליגה, בליגת האלופות ובגביע. וכולם זוכרים שבאלאק הוביל אותה, ואז גם סיים עם גרמניה כסגן אלוף העולם. אלא שבאלאק לא שיחק באותו גמר ביפן. אז מי כן היה שם לצידו, לאורך כל עונת 2001/2, וגם השתתף בגמר מול ברזיל? אדון נוייביל, שהיה חלק בלתי נפרד מסדרת הכשלונות המפוארים האלה, מרחק נגיעה מההיסטוריה. אלא שבניגוד לבאלאק האובר-מאנש האדיר והאיום, נוייביל הקטנטן היה בסך הכל חלוץ... שאפילו לא היה כובש הרבה שערים. 22 כאלה היו לו בכל המסגרות ב-2001/2 - עונת השיא של מי שב-603 משחקים בקריירה כבש 168 שערים - פחות מ-0.3 שערים למשחק. ובנבחרת - עם 10 כיבושים ב-69 הופעות, המצב חמור עוד יותר. מילא שהוא מיעט לכבוש, אבל אפשר היה לחשוב שזה יעלה לו בחולצת ההרכב. אז אפשר לחשוב.

דווין ג'ורג'
הקבוצה אותה ניצל: לייקרס.
הכוכב עליו רכב: שאקיל אוניל.
תארים: 3 אליפויות NBA ברציפות.
סיפור מקרה: בקבוצות ההן של פיל ג'קסון היה השילוב המושלם של שחקני פנים ושחקני חוץ, של צעירים מול ותיקים, ושל כוכבים מול שחקנים משלימים. והאמת היא, שהאיזון המושלם הזה היה נשמר באותה מידה בדיוק גם בלי ג'ורג'. אבל ג'ורג' מסתכל היום על הקריירה שלו ומה שהוא רואה זה כיצד בשלוש העונות הראשונות שלו בליגה, בהן קלע בכ-40% מהשדה בלבד, לא הצטיין מעבר לקשת ומיעט לתרום גם בתחומים - הוא בכל זאת זכה בכל שנה בתואר הכי נחשב בעולם הכדורסל. אין ספק - כשמישהו ישב ותכנן את סוללת הצלפים שניצחו לאל.איי כל כך הרבה משחקים אז, הוא שרטט כמה דמויות מצוינות (הורי, פישר, פוקס). אחת מהן התפקששה.
 
מאליק רוז
הקבוצה אותה ניצל: סן אנטוניו ספרס.
הכוכב עליו רכב: טים דאנקן.
תארים: 2 אליפויות NBA.
סיפור מקרה: ב-7 העונות הראשונות שלו, מאליק רוז - פאוור פורוורד נמוך ולא אתלטי - פתח רק ב-27 מ-446 משחקים בהם שותף. הוא היה שחקן פנים שבקושי קלע ב-46% מהשדה. הוא לא היה חוסם זריקות או חוטף כדורים, ואת הריבאונדים שהיה מלקט היה מושך אליו בעיקר בעזרת כוח רצון ולא מעט טלקינזיס. וגרג פופוביץ' אהב כל רגע שרוז היה על המגרש בשבילו. וגם דאנקן. אחרת קשה להסביר איך הוא שיחק תפקיד עם נוכחות לאורך שנים בקבוצה שפעמיים סיימה את העונה מעל כולן.
 
לוק לונגלי
הקבוצה אותה ניצל: בולס.
הכוכב עליו רכב: מייקל ג'ורדן.
תארים: 3 אליפויות NBA רצופות.
סיפור מקרה: אוקיי, סיפור ועידת הסנטרים של הבולס בשנות התשעים הוא מועמד צפוי להוליד שם לרשימה הזו. רק שבשושלת הראשונה ביל קרטרייט, ששיחק את התפקיד הראשי במפלצת התלת ראשית ההיא (לפני סקוט וויליאמס ו-וויל פרדו), באמת היה כדורסלן טוב. לעומתו, לונגלי, שפתח לפני ביל וונינגטון וסנטר מתחלף (ג'ון סאלי, רוברט פאריש, ג'ו קליין) בשנות השושלת השניה, מעולם לא קלע יותר מ-8.7 נקודות בקבוצה שאינה הבולס (וגם בה, שיאו היה 11.4), ולא הוריד יותר מ-5.7 ריבאונדים (5.9 בבולס). ממוצעי הקריירה שלו, שנגמרה רק בגיל 32, שלוש שנים אחרי שעזב את שיקגו, הם 7.2 נק' ו-4.9 ריב'. לוויטאלי פוטפנקו, אגב, יש מספרים מאוד דומים (6.5 ו-4.5). רק שלוק פתח 179 פעמים בחמישייה לצד מייקל ג'ורדן, לא כולל שלושה פלייאופים שהסתיימו בטבעת. ו-ויטאלי ניצח 4 משחקי פלייאוף בקריירה של 11 שנה. אין ספק שהחיים הוגנים.

גוני יזרעאלי ואבישי גורדון
הקבוצה אותה ניצל: הפועל חולון וגלבוע גליל.
הכוכב עליו רכב: הפיינל פור.
תארים: שתי אליפויות ליגת העל.
סיפור מקרה: טוב טוב, עכשיו צריך להיות קצת פחות סרקסטי או בוטה. אין מה לעשות. גוני ואבישי הם משלנו. וגם - אני לגמרי מצליח לעצום עיניים ולזכור אותם מייצרים מהלכים ששינו משהו במהלך אותם משחקים גורליים. אבל איך שלא נהפוך את זה, לשני החבר'ה האלה, שאף אחד מהם אף פעם לא סיים עונה עם 10 נקודות בממוצע למשחק – יש שתי אליפויות מחוץ למכבי. שני השחקנים היחידים ב-40 שנה שהנתון הזה נזקף לזכותם. ועם כל הכבוד למלחמה ולנחישות ולכדורסל שלהם, אין ספק שאם אדון גורל היה מחליף אותם בשני שמות אחרים, זה לא היה משנה דבר. מה שהופך אותם לדיירים טבעיים ברשימה הזו.
 
גארת וובר גייל/מייקל פרייטר
הקבוצה אותה ניצל: ארה"ב בשחייה/ג'מייקה בריצה
הכוכב עליו רכב: מייקל פלפס/יוסיין בולט
תארים: 2 מדליות זהב אולימפיות ו-5 באליפויות עולם + שיא עולם/מדליית זהב אולימפית, 2 זהב באליפות העולם + שיאי עולם
סיפור מקרה: לוובר-גייל יש בסך הכל 7 מדליות במשחקים האולימפיים ובאליפויות העולם. כל ה-7 הן במשחי שליחים. באותו גמר מטורף בבייג'ין, כשהצרפתים היו מוכנים להכות את האמריקאים שוק על וכו', האימאג' של פלפס צורח לנצח יכלול גם את וובר-גייל. ופרייטר לא מאוד רחוק מההישגים האלה. 4 מדליות במשחקים האולימפיים ובאליפויות עולם, 3 מהן בשליחים. 5 מ-7 מדליות הזהב המשמעותיות שזכה בהן גם כן כללו עוד 3 ג'מייקנים שרצו לפניו או אחריו. אבל מה שהופך את וובר-גייל ואת פרייטר למיוחדים זה שיתוף הפעולה עם שניים שהם כנראה בטופ 10 של הספורטאים בהיסטוריה (בטח של הספורטאים האולימפיים). שיתוף פעולה שהניב שיאי עולם, וכמה תמונות שתלויות במשרדים ברחבי העולם. והרי אין סימן טוב יותר לבחור נדחף מאשר להופיע בתמונות של אנשים אחרים.