החמישייה של מלר

סר אלכס פרגוסון
 החגיגה המוצדקת  סביב יובל 25 השנים של סר אלכס פרגוסון באולד טראפורד כללה אלפי מילים, צילומים ותמונות, אבל עדיין לא הדגישה מספיק את הגדולה הבלעדית שלו. פרגי הוא לא המאמן הטוב ביותר בעולם או בכל הזמנים, אבל הוא בהחלט המנג'ר מספר 1 בתולדות המשחק.

ההבדל חשוב: מדובר בניהול משובח, שבמסגרתו כולל גם את בחירת העוזרים המקצועיים והמאמנים ההולמים. אלו למעשה הסמכויות היחידות שהוא מאציל, וגם הן תוך כדי דו שיח קבוע ואינטנסיבי שבו יש לבוס את המלה האחרונה. ריכוזיות יתר? לא כאשר המנג'ר מוכן לעבוד 25 שעות ביממה כדי להכיר כל בורג במערכת, כולל הברגים של מכונת הקפה במסדרון.

כאשר זה נמשך רבע  מאה, זה הופך להתמצאות יקרה מפז, לידע שהוא כוח אדיר – לשלטון כמעט אבסולוטי - גם כלפי הבעלים. מה שמאפשר למנהל לצלוח גם את הרגעים המביכים בקריירה. פרגוסון קרא להם "סיוטים", אבל הבטחון שהוא שואב מהוותק שלו ומההכרות הכמעט אובססיבית עם כל פרט ופרט – חי או דומם – היא גם זו שאיפשרה לו לומר "עוד יום בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד" אחרי התבוסה ההיא (5:0) בניוקאסל, ולהרכיב את ג'וני אוואנס המושמץ במשחק הליגה שאחרי ה-6:1 הקטסטרופלי הביתי נגד סיטי בחודש שעבר – ולשמור מאז בארבעה משחקים על ארבע רשתות נקיות.

ועוד משהו: המזל. לעולם אל תזלזלו בחלק שלו בכדורגל. גם המנהלים הטובים ביותר בגלובוס לא יכולים להעריך נכונה את התרומה האגדית הצפויה משחקן בעייתי, מרדן, שאינטריגות חברתיות-רומנטיות גורמות לכך שהוא נמכר בשמחה מקבוצה שזה עתה הביא לה אליפות, ועוד במיליון פאונד בלבד. אבל מנהלים דומיננטיים כאלה יכולים להרשות לעצמם להמר. ולאף מנג'ר בתבל אין באמתחת "טריק של שתי דקות" שבעזרתו ניתן להפוך על פניו משחק, כל משחק, לבטח גמר יבשתי, שבו קבוצתו בפיגור ונחיתותה בולטת לעין. אבל אין ספק שלמנג'רים שהם גם בוס וגם אבא, קל יותר להטמיע בפיקודים את המוטיבציה ואת האמונה ששום דבר לא אבוד עד שהאביר משליך מגבת לבנה. או נעל.

ערן זהבי
שני שערים ושלושה בישולים  – זהו רקורד הנתונים המדיד של ערן זהבי בפאלרמו. לשמחתו זוהי גם כנראה הסטטיסטיקה הקובעת. אבל לכדורגלן הישראלי הנחוש, הרב גוני והמצוין הזה, מותר ליהנות מהנתונים המעניקים לו אשראי ואוויר לנשימה, אבל אסור לו ליפול בפח שלהם, כי נזקם עלול להיות גדול מתועלתם.

במילים פשוטות: זהבי לא משחק טוב באיטליה. הוא לא חד ולא מדויק מול השער, מאבד כדורים בסיטונות, לא מוסר כהלכה, לא מתקל כראוי, ולא נמצא בכושר גופני הולם. השער המרהיב אך מקרי שלו נגד קליארי והריבאונד הקליל שדחק לרשת בולוניה השבוע, עדיין שווים בכדורגל הכי הרבה, ולכן ממסכים נקודות תורפה ומסיטים דיון חשוב. זהבי חייב להשתמש בהם כקרש קפיצה לעבודה על שיפור התמונה הכוללת של משחקו.

דקל קינן
דקל קינן היה מתחלף ברצון עם ערן זהבי. אבל בניגוד לקשר פאלרמו, הבלם הישראלי לא מקבל אפילו הזדמנות לשחק גרוע. הוא אפילו לא יושב בקצה הספסל של קרדיף סיטי בליגת המשנה באנגליה. קינן בריא, כשיר, יומרני ונחוש, אבל הוא נמצא תמידית מחוץ לסגל של הציפורים הכחולות. המנג'ר החדש, מאלקי מקאיי, שהגיע בקיץ במקום דייב ג'ונס המפוטר, לא סופר את הבלם הישראלי.

ובכל זאת, לקינן מגיע אשראי לפחות כמו לזהבי ולכל הנציגים הישראלים האחרים בגלות שכן  מקבלים דקות משחק. אולי אפילו יותר קרדיט. כי דקל קינן מגלם את ההצלחה הגדולה ביותר של הכדורגלן הישראלי – ההתבגרות המקצועית. הוא ממשיך לנשוך שפתיים, לחוש מתוסכל, אבל בד בבד להתאמן במלוא המרץ, לנהל חיים ספורטיביים לעילא ולעילא, לא לוותר לעצמו, ולהימנע מרחמים עצמיים.

קינן אמנם לוטש עיניים קדימה בתקווה לשינוי – בקרדיף או במקום אחר – אבל לא נופל למלכודת הכה מוכרת של ייאוש שנעשה נוח. בראיון למדור הספורט הנפלא של "הארץ" בשבוע שעבר, הוא התוודה על תחושותיו, אבל כאשר נשאל לסיבות הדחתו מן ההרכב, השיב: "זה לא עניין אישי. למנג'ר אין דבר נגדי. זו החלטה מקצועית שלו ועם זה אני צריך להתמודד".

שאפו. איזה הבדל מרענן. לא אנטישמיות, אפילו לא אנטי ישראליות. לא פוליטיקה ולא קונספירציה. דקל קינן לא נתלה בתירוצים קלים ומוכרים. הוא מסתכל למציאות הקשה בעיניים – וחי איתה בשלום. הגישה הזו – יחד עם יכולותיו המוכחות – היא זו שתסייע לו להגיע בקרוב לחוף מבטחים יוקרתי נוסף, שבו הוא גם יוערך וגם יישלח למערכה.

ג'ון טרי
האם הייתם קונים מג'ון טרי מכונית משומשת? סביר להניח שכן, שהרי מדובר בקפטן צ'לסי ונבחרת אנגליה ולכלי הרכב שהוא ימכור יהיה כמובן ערך שוק מוסף. אבל השאלה היא למעשה אם הייתם חושבים פעמיים לפני חתימה על ההמחאה. האם הייתם מסתפקים בכך שמדובר בפריט רכוש יוקרתי של אייקון, או שהייתם מכניסים למשוואה גם נורמות מוסר, תרבות ופייר פליי.

לפאביו קאפלו ואנדרה וילאש בואש יש תשובה ברורה: הם קונים כל מה שטרי מוכר. לא איכפת להם שסביב הקפטן שלהם מתנהלת חקירה משטרתית והתאחדותית בחשד להערות גזעניות שהוא פלט כלפי אנטון פרדיננד בדרבי נגד ק.פ.ר. לא מטריד אותם שזו הסתבכות מספר אלף ואחת של האיש שבספטמבר 2001 העליב אזרחים אמריקניים בנמל התעופה היתרו בהתייחסות פוגעת לאסון התאומים, שנכח במועדון לילה לונדוני בשעה שחבריו הפליאו שם בהשתוללותם האלימה (הם הורשעו, הוא זוכה), שזכה בתואר "אב השנה" ומיד לאחר מכן ניהל במשך ארבעה חודשים פרשיית אהבים עם זוגתו של חברו ועמיתו לקבוצה (וויין ברידג'), ושמשתכר קרוב ל-200 אלף ליש"ט לשבוע ובכל זאת נענה לבקשה להדריך סיור פרטי של תיירים בסטמפורד ברידג', ודרש תמורתו סכום צנוע ושווה לכל נפש של עשרת אלפים פאונד.

זה האיש העונד את סרט הקפטן של אנגליה? אשם או לא, זכאי ככל שיהיה עד שתוכח אשמתו, האם זו הדמות הייצוגית ביותר שיש לקאפלו ולווילאש בואש להציע למועדון, לאוהדים, לעם? מוזר. הרי  קאפלו כבר הזדעזע פעם אחת דיו – בפרשת הבגידה הרומנטית -  כדי ליטול מטרי את הסרט, אבל אחרי מספר חודשים החזיר לו לפתע את הכבוד והיקר. הפרשנים טוענים שהמנהיגות והכריזמה של הקפטן הן נכס שמותיר את כל שאר הסוגיות בצד. ואני אומר: אם כך, מצבה של אנגליה כנבחרת, גרוע הרבה יותר ממה שחשבנו. לא רק בינוניות על כר הדשא, אלא שידפון מעליב בקומת הג'נטלמניות.

מרקו רויס
הוא קשר התקפי בן 22, נולד בדורטמונד, עבר למנשנגלדבך, לבש את המדים הלאומיים כבר פעמיים, ומהווה את השם החם ביותר בבונדסליגה ובגרמניה. למרקו רויס כבר הודבק הכינוי "רולס רויס". לא פלא: עם שבעה שערים ושלושה בישולים בתריסר משחקי ליגה, רויס הוא הסיבה העיקרית לכך שגלדבך, שניצלה אשתקד מירידה בפלייאוף, שוכנת כרגע במקום הרביעי בטבלה, חמש נקודות מהטופ.

אבל הסיפור שבגללו שווה להעלות את רויס על ראש שמחתנו ולהצדיע לו הרבה לפני הסטטיסטיקות והפתיחה הנהדרת של העונה, ולפני שהמועדונים הגדולים  שולפים את פנקס הצ'קים השמן, קרה בכלל לפני חצי שנה. היכולת והפוטנציאל האדיר של רויס נחשפו גם בעונת ההישרדות הקודמת, חרף מאבקי הירכתיים. כאשר גלדבך הגיעה לפלייאוף על הישארות בבונדסליגה נגד בוכום מליגת המשנה, רויס כבר ידע שבאיירן מינכן, מנצ'סטר יונייטד, ארסנל ומועדוני פאר אחרים כבר צרים על מנהליו בבקשה לנהל מו"מ על רכישתו. הוא גם ידע שהחוזה שלו בקבוצתו הנוכחית הוא עד 2015, והסיכוי היחיד שלו לצעוד כבר הקיץ בשבילי העושר, ההוד וההדר, הוא במידה ומנשנגלדבך תפסיד ותנשור.

אבל מרקו רויס הוכיח  שהוא לא רק כדורגלן מחונן, אלא ספורטאי למופת. הוא היה השחקן המצטיין  בצמד משחקי ההצלבה נגד בוכום. גלדבך ניצחה 0:1 בביתה, ופיגרה 1:0 עד הדקה ה-72 בגומלין בבוכום. אז כבש רויס את שער השוויון שחרץ את גורל המאבק: מנשנגלדבך נשארת בבונדסליגה, רויס נשאר במנשנגלדבך.