בגיל 14 העולם היה נראה תמים. יפה. לא ממש מאיים, הרבה יותר חופשי וגם לא נודע. ככה זה כשאתה ילד שעשר שנים קודם לכן הלך למשחק כדורסל לראשונה בחייו והתאהב. בעידן החד ערוצי שהיה אז, כל ערוץ זר ששידר את המשחק האמיתי מבחינתי, ה-NBA, היה בגדר מאסט, כמו גם קניית ה-USA TODAY מספר פעמים בשבוע כדי לחקור טוב יותר איך עובד הבוקס-סקור שלהם. סוף העידן התמימות שלי הגיע ב-7 בנובמבר 1991. היום בו עמד מג'יק ג'ונסון והודיע את ההודעה המצמררת והלא מובנת דאז. היום בו האהבה הראשונה שלי התנפצה לרסיסים.
קל היה לתפוס את הצד של מג'יק. החיוך הכובש, הזוהר של אל איי, אפילו הנו לוק פאס לא יכול היה להשאיר את גדולי שונאיו אדישים. בשיחה עם גבריאל היידו, אוהד סלטיקס ידוע, הוא אישר ש"גם כירוק, את מג'יק אי אפשר היה לשנוא". ובאותם ימים, היריבות הזו בין בוסטון ללייקרס הניעה את עולם הכדורסל והחייתה את ה-NBA. שניה לפני הרגע בו ירה מפיו את שלוש האותיות הנוראיות האלו – HIV – חשבתי לתומי שהוא מנסה לכבוש את הצחוק. הרי רק זמן קצר קודם עוד שיחק בגמר טורניר מקדונלדס, שם הלייקרס הגדולים כמעט והפסידו לבדאלונה. זה לא קרה, ומבחינתי הניצחון, כמ תמיד, הגיע כי מג'יק היה שם. הווינר האולטימטיבי שלי. המנהיג. ואז זה קרה. "בגלל הנגיף אני חייב לפרוש מהלייקרס", הוא אמר. המשפט הזה עדיין נחשב לאחד המפורסמים בתולדות הספורט. בארה"ב הושווה להודעה על רצח קנדי.
איש לא הבין, אבל כמו שמג'יק היה פורץ הדרך עבורי ועבור רבים שנתפסו לשגעון הכדורסל האמריקני בזכותו, כך הודעתו והתייצבותו האמיצה מול המצלמות האירה. הזרקור שבעמידתו ההיא גרם לכולנו לשאול ולתהות, לרצות לדעת במה מדובר בימים בהם האיידס לא היה נפוץ כל כך ומקוטלג למגזר אחד. הוא הראה לנו את הבורים, הטיפשים, והבדיל בין הנאורים לאנשי החושך שחששו לגעת בו פן יידבקו. הוא הוכיח כי הוא אמנם סמל, אבל מסוג אחר וקודם כל אדם. "אני נזכר במחלה שלי פעמיים ביום, כשאני לוקח את התרופה", סיפר שנים אחר כך. שנים בהם כל העולם כבר ידע מה זה HIV.
עבורי מג'יק ייצג תמיד את אהבת המשחק הטהורה. פעם סיפר כי לא משנה מתי יתנו לידיו כדור, באיזו שעה של היום או היכן הוא נמצא, והוא יהיה חייב לזרוק אותו לסל או לכדרר. עבור מיליונים הוא היה המורה לגאונות המסירה וזה שהוביל להבנה שרק הקבוצה מנצחת ולא שחקן אחד. הוא שינה את פני הכדורסל ואחר כך את החברה בארה"ב הרבה יותר מפוליטיקאים. ואת הלב שלי הוא תחילה שבה ואז שבר. אבל לא כעסתי, רק התפללתי בעיניים דומעות של ילד בן 14. ילד מאוהב. "הצופים תמיד אוהבים שנוגעים באמוציות שלהם", הוא אמר, "הם רוצים לבכות, לצחוק ולהרגיש טוב". אמר, ותמיד עשה.