צפוי. ומרגיז

כבד. כבד עליי העולם  הזה. כבדה המציאות. איזה יום עמוס רגשות  עבר עלינו אתמול, נקרעים בין ההתרגשות לרציונל. והמתמחים, איפה הם? והמחאה החברתית, ומחירי הדירות, והחרם על תנובה. והמשבר הכלכלי העולמי. מדינות מתנדנדות, מאיימות ליפול כמו דומינו. והפגנות נגד הקפיטליזם כמעט בכל מדינה קפיטליסטית. פייי... יא אללה – עמודי החדשות לא מקבלים רגע של מנוחה.

• פוסטים, המלצות, לינקים לוהטים וציוצים של כוכבים בנוסחת פלד

מזל שיש את עמודי הספורט, הא? דן וולדון מת באחת מתאונות המרוצים הפסיכיות ומהחרידות שראינו. כתובות נאצה באמת מזעזעות מרוססות  בבלומפילד עם אזכורים לשואה ולכדורגלן  עבר שמת לפני פחות משנה בתאונת דרכים. הקהל זורק רימונים, שחקנים נפצעים, קבוצות פושטות רגל, ליגות מפסידות כסף, בתי משפט מכריעים בין שחקנים לקבוצות, בין קבוצות להתאחדויות, בין צופי טלוויזיה לגופי תקשורת.

אה, כן. וב-NBA יש שביתה.

זה באמת מדהים בכמה דרכים וצורות שונות ומשונות שחקני  ה-NBA מנסים להעביר את הזמן הזה. מעקב לא רציף אחרי כמה חשבונות טוויטר נבחרים מעלה תוצאות משעשעות למדי. מומלץ במיוחד, כמובן, הוא סטיב נאש.

אבל לא רק שחקני ה-NBA מתקשים להעביר את הזמן הזה. גם אנחנו, חובבי ה-NBA, סובלים. ב-ESPN מצאו את הדרך הכי טובה להעביר את הזמן הזה ופשוט דירגו את כל שחקני ה-NBA. מהגרוע ביותר לטוב ביותר. 500 שחקנים, כולל כאלה שרק נבחרו בדראפט ולכן לא שיחקו משחק NBA מימיהם. אין מה לעשות, 500 חלקי 30 קבוצות זה 16.667 שחקנים לקבוצה. והרי הסגלים של מרבית הקבוצות לא מגיעים ל-15. אז מה ש-ESPN בעצם עשו זה סתם לדרג מלא שחקנים, ואז להתחיל לדרג שחקני NBA. עד כדי כך המצב חמור.

אבל אני חושב שכל  זה לא מעניין את ליבוי אלן, שחקן שכששאלתי את גוגל מי הוא, גוגל ענה לי "בחייאת, כאלה דברים צריך להפנות לצ'אק נוריס". כי ליבוי אלן, בחור בן 22 וחצי, בוגר מכללת  טמפל שנבחר במקום ה-50 בדראפט האחרון על ידי פילדלפיה (אדון נוריס הואיל  בטובתו הגדולה והבלתי נגמרת לעזור  לי עם זה), הוא השחקן ה-500 ברשימה. זאת אומרת שהרשימה מתחילה איתו. ואני בטוח שהוא מבסוט מזה. כי הוא "Mr. Irrelevant". "אדון חסר חשיבות" זה ה"תואר" שניתן בכל שנה לשחקן שנבחר אחרון בדראפט של הפוטבול. וכשיש שבעה סיבובים, על 32 קבוצות, להיבחר אחרון זה באמת עניין מיוחד. והיו כמה מיסטר אירליבנטס מגניבים לאורך ההיסטוריה, שעשו משהו בליגה אחרי הכל. ליבוי אלן בונה על זה. אני מאושר בשביל ליבוי אלן.

מעבר לכך, ב-ESPN העדיפו לספק פרשנות מעמיקה רק לבחירות הגבוהות, אבל כל הדרך הם נתנו את הבמה לציוצים קצרים, קולעים, משעשעים ומחכימים מהטוויטר. אוהדים, פרשנים ושחקני ה-NBA עצמם השתתפו בחגיגה. עכשיו גם אני רוצה.

אתם, כמובן, מוזמנים להציע משלכם בתגובות. אני אאסוף את המוצלחים ביותר וארכיב מהם פוסט נפרד.

GO!

מקום 493: אדי קארי. הייתי  אומר שזו ממש פדיחה לכל ה-7 שקיבלו ציון נמוך יותר, אבל בעצם זו פדיחה  לכל בנאדם בעולם שמסוגל להקפיץ, לרוץ ולקלוע. או להעביר יום בלי לצרוך בו 10,000 קלוריות.

מקום 469: שלבין מאק. הבחור קרע את טורניר המכללות, וזה מה שהם נותנים לו במקצוענים? לא חדשות טובות לג'ון שאייר.

מקום 464: אייזאה תומאס. לא ידעתי שהוא עוד משחק.

מקומות 446 ו-394: קייל סינגלר ונולאן סמית. שני החבר'ה שכיכבו לצד שאייר בדיוק כשהם זכו באליפות המכללות. אני חושב שאדון שאייר  יכול להפסיק לקרוא כאן. וכדי שהגוגל-טרנזלייט ששאייר משתמש בו כשהוא קורא טורים שלי לא יהפוך בטעות את המשפט הזה למשהו מעודד: Mr. Scheyer – you can stop read here.

מקום 338: שלדן וויליאמס. האיש שחי בבית עם אישה שהייתה מקבלת  דירוג גבוה יותר.

מקום 313: הוכחה 1# שהדירוג  הזה מכור ומסודר מראש ולא באמת נקבע על פי ציונים אובייקטיביים שכל מומחה נתן: יאן וסלי ויונאס ולנצ'יונאס בשוויון. מישהו באמת מאמין שהם קיבלו בדיוק את אותו ניקוד, או שזה פשוט שכל 91 המומחים שהצביעו לא באמת יודעים להבדיל בניהם? אז ככה: ולנצ'יונאס זה הבחור שאתם לא יודעים מי זו החברה שלו.

מקום 304: קוואמה בראון. שימי ריגר קם הרגע למקרר ובדרך לא הפסיק  לקלל את מייקל ג'ורדן.

מקום 267: הוכחה 1# שהדירוג הזה באמת מפגר (ועל הדרך הוכחה 2# שהוא מסודר מראש): ברנדון נייט וקמבה ווקר בשוויון. לא רק שהם לא הצליחו להכריע מי טוב יותר, שזה מילא – הם שמו אותם מקום אחד מתחת לג'יימס ג'ונס. מישהו באמת חושב שיש מנהל אחד בליגה שהיה מעדיף את ג'ונס על פני נייט או ווקר? אין צורך לענות.

מקום 259: אנתוני פארקר. התגובה מהטוויטר ש-ESPN בחרו כאן: "בשביל אוהדי כדורסל בישראל, פארקר תמיד יהיה בטופ 3. בשביל חלק, אפילו טופ 1". על החתום: ערן סורוקה. כבוד. (וצודק. אגב, ESPN השתמשו לאורך כל הדרך בציוצים של Sorokman).

מקום 251: ג'ורדן פארמר. אוהדי מכבי, את מי הייתם מעדיפים השנה בקבוצה? אותו או את AP?

מקום 206: ג'ונאס ג'רבקו. ב-NBA מכים על חטא שהוא נבחר לחמישיית הרוקיז השנייה לפני שנתיים, ולא מקום 158.

מקום 205: פול ג'ורג'. יוקו מוחה.

מקום 192: קייל קורבר. אם היה נכנס לטופ 100 דמי מור הייתה מתפשרת עליו, אבל 192? עדיף לה לבד.

מקום 172: גילברט ארינאס. הוכחה 12#, אבל הכי בולטת, לזה שהליגה באמת צריכה שביתה, ושאסור לה לחזור  לפני שתפתור כמה עניינים.

מקום 119: די.ג'יי אוגוסטין. השחקן האחרון, מכאן ועד למקום 1, שמשחק בשרלוט בובקאטס.

מקום 97: מטה וורלד  פיס. זהו זה. ככה קוראים לו כבר.

מקום 95: קנדריק פרקינס. ולחשוב שטרייד שלו עבור מקום 124 זה אולי מה שהכריע את האליפות בשנה שעברה.

מקום 90: אנדריי קירילנקו. נבחרת פולין הייתה לוקחת אותו בשביל מקום 86.

מקום 78: אארון אפללו. אז רגע, זה הישראלי הכי גבוה ברשימה?

(מכאן ועד לטופ 20 לא  חשבתי שיש לי מה לתרום לדיון כרגע)

מקום 18: מאנו ג'ינובילי. על פניו אנשים עלולים לחשוב שמדובר בבחירה גבוהה מדי, אבל אני לגמרי עם ESPN כאן. כשהוא בריא ובתוך הקצב, הוא יריב ראוי לכל אחד. כ-ל א-ח-ד. ובגיל 34 הוא גם סוגר את רשימת שחקני הספרס, יחד עם דאנקן (בן 35, מקום 19) וטוני פארקר (בן 29, מקום 28). זה אומר שהגיל שלהם ביחד הוא 98 והדירוג הוא 65. לפני 4 שנים: גיל 86, דירוג לא יותר מ-20. או, במילה: ריבילד.

מקום 15: ראסל ווסטברוק. למי שלא קרא את הטור הקודם שלי על שאייר, אני אחזור על זה כאן: כששניהם סיימו תיכון, שאייר היה מדורג לפניו. מזל שאמרנו לו להפסיק לקרוא  כבר קודם.

מקום 12: כרמלו אנתוני. אמארה סטודמאייר, אגב, מקום 13. צ'ונסי בילאפס, הרכז שלהם, הגיע 61. ועדיין הם עפו בסיבוב הראשון. אין כמו ניו יורק.

מקום 11: פאו גאסול. אחרי ההופעה שלו בפלייאוף באמת שאסור היה להכניס אותו לטופ 10. אגב, שימו לב לנבחרת ספרד: פאו גאסול מקום 11, מארק גאסול 26, סרג' איבאקה 56, רודי פרננדז 142, חוסה קלדרון 148, רוביו 204. והטופ סקורר שלהם בכלל לא משחק ב-NBA. גם צרפת, ארגנטינה וברזיל מיוצגות בצורה שמעוררת תיאבון לקראת הטורניר האולימפי ב-2012, אבל ספרד – לפחות מבחינת האמריקאים, לא מעוררת תיאבון. פחד זו המילה.

מקום 10: בלייק גריפין. עד עכשיו היו לא מעט הוכחות לאורך  הדירוג שהטבעות לא אומרות הרבה, אבל  במקרה הזה יש כל כך הרבה יותר. האיש הזה הוא הסיבה המרכזית לכך שהליגה חייבת לפתור את הבעיות כמה שיותר מהר ולחזור לפרקט. מקומו בטופ 10 מוצדק.

מקום 9: דרון וויליאמס. גבוה מדי, בלי שום ספק. לאיש יש כישרון בלתי נדיר, גוף אדיר, אבל אופי... שנחרוז את זה עם חזיר?

מקום 8: דריק רוז. ESPN בעצם אומרים מה הם באמת חשבו על זה שהוא קיבל את ה-MVP.

מקום 7: קובי ברייאנט. לא מדובר בהחלטה "על רקע מקצועי", אני מקווה שזה ברור לכולם. קובי שימש כאן ככלי כדי "לעורר סערה בטוויטר" כפי שהם כתבו שקרה אחרי פרסום הדירוג של הדבר הכי קרוב למייקל ג'ורדן שראינו: בכתבה שלהם שמבשרת על בחירתו של קובי למקום ה-7 הם שמו בתמונה הראשית אותו ואת קווין דוראנט, וכיתוב התמונה היה: "אחד מהם יאהב את הדירוג שלו, אחד מהם לא". ככה, כדי להציק. ואני ממש לא נחשד באהבה יתרה לקובי, כפי שחלקיכם בטח כבר יודעים מזמן. רק הייתי רוצה לזרוק את זה לאוויר: אם צ'אד פורד, דייויד ת'ורפ וכל יתר החבר'ה שהצביעו היו צריכים לבחור שחקן אחד מה-NBA כדי שינצח להם משחק שהחיים שלהם תלויים בו, את מי הם היו בוחרים?

מקום 6: קווין דוראנט. שנתיים ברציפות מלך הסלים, היה מלך הסלים הכי צעיר בליגה, ניצח לנבחרת את אליפות העולם לבד, הוביל את הקבוצה שלו לגמר האיזורי למרות רכז שלא אוהב למסור לו. הסיבה היחידה שהוא לא בטופ 5 היא שהוא לא מוכר את עצמו בצורה צעקנית כמו  אחרים.

מקום 5: דירק נוביצקי. בחירה מוטית מאוד. אף אחד הרי לא היה שם אותו בטופ 5 בפברואר האחרון. השפעות סדרת הגמר האחרונה והפלייאוף האלמותי שהוא נתן ניכרות כאן.

מקום 4: כריס פול. אין  מה לעשות, האמריקאים מאוהבים בבחור הזה. עד מעל לראש. וגם העובדה שהוא איבד חצי צעד, ואולי אף יותר, בגלל הפציעה בברך, לא מפריעה להם לשים אותו בטופ 5. בשבילי – גבוה מדי. רק הצורה בה הוא מתנהג בשנה וחצי האחרונות כלפי המועדון שלו צריכה להוריד אותו כמה מקומות. עדיין בטופ 10, אבל לא מקום 4.

מקום 3: דוויין ווייד. הדירוג הכי מדוייק בין כל 500 השחקנים כאן.

מקום 2: דווייט הווארד. אם מה שפול עושה להורנטס עוד יכול להיות מוצדק, ועדיין לא יפה – מה שהווארד עושה למג'יק, מועדון שכבר בנה סביבו קבוצה שהגיעה לגמר, בכלל מגעיל. ציון 0 במנהיגות, ולא הרבה יותר מזה בהתקפה. איכשהו אנשים שוכחים שזה שחקן שיכול לסיים משחק, גם משחק פלייאוף חשוב, עם 8 נקודות ב-8 זריקות, להיעלם התקפית, ואז להישלח לקו כשהמשחק נגמר ולהשליך לבנים אל הטבעת. ובסוף עוד לבכות שלא מוסרים לו. עד שלא יצמיח מנהיגות ויהפוך לשחקן שאפשר לסמוך עליו שיוביל קבוצה (כשהמג'יק הגיעו לגמר זה היה הידו טורקוגלו שהוביל את הקבוצה, גם אם לא סטטיסטית) הוא לא יכול להיות מדורג כל כך גבוה.

מקום 1: לברון ג'יימס. למיאמי יש בדירוג הזה את מקומות 1, 3 ו-24. לדאלאס יש את 5 (גבוה מדי), והבאים בתור הם 37 (טייסון צ'נדלר. טעון הוכחה) ו-49 (רכז שזה גם כמעט הגיל שלו). דאלאס היא האלופה. אז מי צודק, סדרת הגמר, או הדירוג של ESPN? קשה להסביר מה הבחירה הזו יותר: צפויה או שגויה. אם החיים היו משחק מחשב, לא היה ויכוח. אבל הם לא. על הפרקט, איפה שהאורות צורבים את העור, הקולות מכים באזניים, הזיעה ניגרת על הצוואר, המצלמות תקועות לך בפרצוף, ג'ייסון קיד שומר עליך ואתה לא יורד עליו לפוסט אפ, ג'יי.ג'יי בראה עובר אותך כאילו היה הרוח, ג'ייסון טרי צולף לך שלשות קלאץ' על הראש, ווייד נוזף בך בפומבי ואתה עדיין חושב שזה מגניב להריץ צחוקים על הבחור שממול, זה שטוחן אותך ואת הקבוצה שלך – בעולם הזה יש משמעות לכל הדברים האלה. זה משהו שמספר 7 כאן יודע מהיום בו הוא נולד. ולברון עדיין לא הבין את זה. ספק אם אי פעם יבין.