החלום מת, לא הרוח

יש לי תחתית של כוס בבית, מעץ, יפה כזו, עם ציור של דרקון אדום והכיתוב: happiness is having a Welsh friend. ולי יש. שניים כאלה לפחות. הביקור שלי אצלם לפני כמה שנים הפך אותי לאוהד וויילס ברוגבי. וזו הייתה הסיבה שביליתי שעתיים בשבת בבוקר מול מסך המחשב, על אתר סטרימינג, צופה בחצי גמר אליפות העולם בין וויילס לצרפת. בלי החברים הוולשים שלי לא הייתי עושה את זה. הייתי רואה תקציר בשעה יותר נורמלית. אבל יש לי. אז ראיתי.

ומה שראיתי הזכיר לי בצורה מאוד חדה, ישירה, מרוכזת וכואבת, למה אנחנו כל כך אוהבים ספורט. על כל צורותיו. גם העובדה שאני מבין לכל היותר רבע מהחוקים לא שינתה. רציתי שהחברים הוולשים שלי ישמחו, רציתי שוויילס, הסינדרלה כמעט, תגבור על הצרפתים המעצבנים בחצי הגמר ויעלו לראשונה בתולדותיהם לגמר אליפות העולם.

ומה שקיבלתי לא יכול היה להיות טוב יותר. למעט התוצאה הסופית. משחק מלא עצבים וטעויות של לחץ שוויילס נותרה בו ב-14 שחקנים (הגרסה של רוגבי ל-10 של הכדורגל...) כבר מהדקה ה-17 (ברוגבי משחקים שתי מחציות של 40). אח"כ ג'יימס הוק (אם אני זוכר נכון, ואם הבנתי כמו שצריך, אז הוא הג'וני ווילקינסון של וויילס. מעניין כמה אנשים היו רוצים להרוג אותי אם היו קוראים את המשפט הזה...) החטיא בעיטת פנדל. וכל הזמן הזה צרפת רק צוברת נקודות בבעיטות פנדל ולא מצליחה להשיג טריי. היה רק אחד כזה במשחק, יופי של פעולה מצד התקפת וויילס והטעיה נהדרת של מייק פיליפס. הטריי הזה צימק ל-9:8. את בעיטת הבונוס ששווה 2 נקודות וויילס הצליחה להחטיא.

וככה, 20 הדקות הבאות כללו את וויילס, בשחקן אחד פחות, אכולת תסכולים מההחמצות, מרחק נקודה אחת מצרפת, שניצחה בכל הדברים הקטנים, שלטה בהוצאות החוץ המוזרות האלה, הציגה הרכב שכלל אנשים גדולים וחזקים יותר, ועדיין בקושי ניסתה לתקוף – אלא רק רצתה לשמור על יתרון הנקודה שלה.

זה כמעט עלה לה ביוקר. בדקה ה-75 שחקן צרפתי ביצע טעות והעניק לוויילס בעיטת פנדל ממש כמעט מקו מחצית המגרש. לי הפפני (הף-פני) הצעיר, ולא הוק, ניגש לבעוט. המתח היה כל כך ברור על הפנים שלו וזה היה ברור שמשהו סופר דרמטי הולך לקרות. הוא סידר את הכדור, לקח תנופה, בעט... וזה הלך בדיוק למקום הנכון – הכיוון היה מצוין, בין הקורות. ואז הכדור התחיל לרדת. בכל זאת, הבעיטה נלקחה כמעט מחצי המגרש. לא ברור לאן נשבה הרוח, אבל היא לא הייתה בצד של וויילס. והכדור יורד. ויורד. מהר מדי? מוקדם מדי? בזווית הראשונה זה נראה כמו שער. 9:11? למה הוולשים לא שמחים?

ההילוך החוזר, שרץ אח"כ שוב ושוב ושוב ושוב, ושירוץ בוויילס שנים על גבי שנים, הראה את הכדור שבעט הפפני נופל סנטימטרים מתחת לרף התחתון של השער. זוכרים את האינצ'ים האלה שאל פצ'ינו מדבר עליהם בנאום ההוא ב"יום ראשון הגדול"? להערכתי, 25 ס"מ היו חסרים לכדור הזה כדי לעבור מעל לרף ולשלוח את וויילס לגמר הראשון שלה. כדי לשמח את החברים הוולשים שלי.

כמה כאב לי כשהכדור עבר מתחת לקורה במקום מעליה? כאב. כאב מספיק כדי שלא אוכל להפסיק לחשוב על אנתוני ושרה, ועל כמה התשוקה שלהם למשחק הזה עצומה. ועל כמה חשוב להם לקצור בו הצלחות גדולות יותר משל אנגליה בזירה הבינלאומית. ועל כמה הם בטח צרחו וכמה שיערות הם תלשו לאורך המשחק הזה, בהרחקה, בהחטאות של הפנדלים של הוק, בהחטאת בעיטת הבונוס, בהחטאת הפנדל של הפפני 5 דקות לסוף.

המהלך האחרון של וויילס נכנס עמוק אל מעבר לתום 80 הדקות. והם ניסו וניסו, אבל לא היה להם מספיק כוח ומהירות לשבור את קו ההגנה הצרפתי. בסופו של דבר, אחרי מהלך ארוך מאוד, וויילס איבדה את הכדור, צרפת בעטה אותו החוצה, והמשחק נגמר. צרפת בגמר. אבל אין ספק – הפינס איז הבינג אה וולש פריינד.