אל תמהרו לפסול

מכבי תל אביב בכדורסל, לטוב ולרע, היא יישות חסרת תקדים שאין לה אח ורע בספורט העולמי. אחת התכונות הבולטות שלה היא הלחץ הלא נורמלי שהמועדון הזה מתנהל בו. זה הלחץ שדוחף להישגים, ושאלמלא הדרייב הפסיכי הזה להצלחות ארון הגביעים הצהוב היה הרבה פחות צפוף. אבל זה גם אותו לחץ שגורם לחבורה מאוד מנוסה ומוצלחת של אנשי הנהלה וצוות מקצועי לסיים את תהליך בניית הקבוצה במצב שהוא בדיוק מה שהם ניסו להימנע ממנו רק כמה חודשים קודם לכן (מכבי היא היחידה בבית שלה ביורוליג ששחקן ה-NBA שלה אינו בגדר תוספת, כמו רודי פרננדס בריאל מדריד, דנילו גלינארי במילאנו וניקולה פקוביץ' בפרטיזן בלגרד, ואפילו סאשה וויאצ'יץ' וארסן איליאסובה באפס, אלא אולי אבן הבניין החשובה ביותר בסגל).

עוד ביטוי ללחץ הזה הוא מכבש הציפיות והדרישות שמופעל על שחקנים חדשים מכיוונה של המפלצת הארבע-ראשית שמנהלת את מכבי לאורך השנים: הנהלה-צוות מקצועי-קהל-תקשורת (לא בחלוקת כוח שווה, כמובן). מי ששורד את זה, כמו אנתוני פארקר, יכול להפוך לאגדה ולהוביל את המועדון לתארים יבשתיים. מי שלא, כמו אין-ספור דוגמאות, נעלם באותה מהירות שבא ונמחק מדפי ההיסטוריה של אתרי האוהדים.

ג'ון שאייר, גם אם ידע את כל הדברים האלה על הנייר, לחלוטין לא נראה כמי שמבין אותם, או כמי שקלט מה מצפה לו. שפת הגוף שלו על הפרקט ברגעים בהם כבר שיחק בצהוב נראית כשל ילד שעלה מהנוער. אלא שבמקרה הזה המכבש הארבע-ראשי שמעצב ומכתיב את כל מהלכי הקבוצה עוד עלול לגרום לא רק לשאייר לשלם ביוקר, אלא לכולנו.

את מה שג'ון שאייר עשה בקריירת המכללות שלו, מעט מאוד יהודים עשו אי פעם. וזה כולל את תור הזהב של הכדורסל היהודי, אי שם בשנות החמישים והשישים, ימים בהם כדורסלנים יהודים בנבחרת ארה"ב, בטופ 10 של בחירות הדראפט, באלופות המכללות ובקבוצות NBA ו-ABA היו עניין שבשגרה. שלא לדבר על 30 השנים האחרונות. לצד האליפויות של ג'ורדן פארמר עם לוס אנג'לס לייקרס ושתי העונות היפות של עומרי כספי בסקרמנטו, ההישגים של שאייר כשחקן דיוק הם פסגת ההצלחות היהודיות בכדורסל מאז פחות או יותר 1985 – כשארני גרנפלד שיחק את עונתו האחרונה מתוך 9 ב-NBA, כשמיקי ברקוביץ' היה כבר מעבר לשיא וכשטל ברודי היה כבר 5 שנים בתוך הפרישה.

שאייר, שדורג 28 בין בוגרי תיכונים בארה"ב כשסיים בית ספר ב-2006 (לפני ראסל ווסטברוק), שיחק 4 עונות באוניברסיטת דיוק, מתכניות הפאר של כדורסל המכללות. במהלך אותן שנים הציג, יחד עם הקבוצה, התקדמות מתמדת. מקלעי שהשיג 12.2 נקודות, 3.3 ריבאונדים ו-1.8 אסיסטים למשחק כפרשמן, בקבוצה שעפה בסיבוב הראשון של טורניר המכללות, שאייר והבלו דווילס התקדמו צעד צעד עד שב-2009/10 כסניור הוא הפך לקפטן ומנהיג הקבוצה, לקלעי המוביל שלה עם 18.2 נקודות, והוסיף 3.6 ריבאונדים, 4.8 אסיסטים, 87.8% מהעונשין ו-38.3% מהשלוש.

ומה עשתה הקבוצה שהוא הוביל כקפטן, רכז וכקלעי מספר 1? ובכן, זכתה באליפות ארה"ב עם ניצחון 59:61 בגמר על באטלר, מול 70,930 אוהדים מטורפים באינדיאנפוליס, כששאייר תורם 15 נקודות, 5 אסיסטים ואפילו 2 חסימות במשחק הגמר. יתרה מזאת, בארבעת המשחקים האחרונים שלו בדרך לתואר ולסיום הקריירה תחת מייק ששבסקי שאייר קלע 19 נקודות למשחק, מסר 4.7 אסיסטים וצלף 12 שלשות (3 למשחק) ב-40%. ההופעות שלו באותה עונה הניבו לו שלל בחירות לחמישיה השניה של ארה"ב ב-2010.

באותם ימים זה גם היה מאוד פופולרי לכתוב עליו מלים יפות, כפי שעדיין אפשר למצוא באתרי הסקאוטינג הגדולים. משפטים כמו "הוא אחד מהקלעים הכי אפקטיביים שיוצאים לדראפט השנה", "בניגוד למה שאפשר היה לצפות, שאייר קלעי מצוין לא רק כשהוא חופשי, אלא גם בבידוד מול שומר", "שאייר הוא שחקן שלם – הוא גם שומר מצוין, חוטף טוב ואחד שיכול להגן על עמדות 1 ו-2" ו-"הוא מנהיג, מייצר מצבים לאחרים ולוקח אחריות" סימלו את הלך הרוח סביבו. אנשים שאימנו אותו תמיד דיברו על חכמת המשחק שלו, על היותו מנהיג מלידה, שחקן שתמיד יעשה את המהלך הנכון, ייקח את הזריקה החשובה או ימסור את המסירה המתאימה.

ומכאן שהתחנה הבאה הייתה אמורה להיות כמובן ה-NBA. אבל זה לא היה קל כמו שהייתם מצפים. ראשית, כשחקן של ששבסקי, קבוצות ה-NBA קצת פחדו מלבחור בשאייר. הרי ב-NBA ראו כבר מספר רב של שחקני מכללות שהצטיינו תחת המאמן המנוסה אבל כשלו במקצוענים. המומחים צפו לו בחירת סיבוב שני, אבל אז שאייר חלה במחלת הנשיקה, פספס את מחנה האימונים המשולב למועמדים לדראפט ונאלץ להתרוצץ בין מבחנים שונים, כשהוא מבלה את רוב הזמן בטיסות ובהחלמה. שאייר לא נבחר בדראפט, ואז, במשחק בליגת הקיץ, נפצע בצורה חמורה בעינו.

היום, אחרי הפציעה בעין, התקופה ב-NBDL (במהלכה קלע 13.8 נקודות עם 3.9 ריב' ו-4.1 אס') ומחנות האימונים הרבים, שאייר לא מגיע בדיוק אותו שחקן שכיכב תחת מאמן נבחרת ארה"ב המהולל והמעוטר. אבל את כל ההצלחות האלה, שכאמור אף יהודי לא רשם כבר עשרות שנים, אי אפשר לקחת ממנו. אדרבא, ההישגים ההם מעמידים אותו בשורה הראשונה של הכדורסלנים היהודים הטובים אי פעם – גם אם יפרוש היום מכדורסל.

אבל איכשהו, כל ההישגים האלה עוד עלולים שלא להספיק כדי לדחוף את המפלצת הארבע-ראשית שמנהלת את מכבי קצת אחורה, כדי שתיתן לו ספייס. בינתיים, הוא קיבל 48 דקות בגביע צ'אנס, אבל את זה יש לשייך לרצון של בלאט להכניס אותו לעניינים. אם הוא לא יתפוס את ההזדמנות הזו בידיים ובשיניים, גם התמיכה מבלאט לא תעזור מול הצונאמי שיתחיל להיבנות ביציעים, אלה שכבר גירשו את הלפרין ממכבי וקידמו את פניו של בלאט בבוז. יותר מהזדמנות אחת כמעט שאף אחד לא מקבל במכבי, לפחות לא בלי כמה שנים של שיכחה באמצע.

והצונאמי נגד שאייר כבר החל להיבנות. אחרי שני משחקי הכנה בהם בקושי קלע כבר החלו לצוץ כותרות באתרים ובעיתונים על "אכזבה במכבי". אחרי שפתח גם את קמפיין האדריאטית בצורה מהוססת הספקנות עברה גם לפרשנים ולשדרנים שהתחילו לפקפק בקול רם. ועכשיו, אחרי שבגביע צ'אנס הצליח סוף סוף לשחק קצת כדורסל חיובי, הכי הרבה שהוא מקבל זה "הוא היה בסדר" כזה מתנצל, כאילו כדי לא לסתור את הקטילות שהוא כבר קיבל. עכשיו, אם מישהו פספס, נא לפתוח לוח שנה ולהסתכל על התאריך: אמצע אוקטובר. יפה. עכשיו לפתוח את לוחות המשחקים של ליגת העל והיורוליג, האם אחת מהן נפתחה כבר? האם זה נראה למישהו כמו זמן הגיוני לחרוץ גורלות ולקבוע האם החתמה היא מוצלחת או לא?!

ובכן, אם אתה נמנה על אחד החלקים של המפלצת הארבע-ראשית, רוב הסיכויים שאתה חושב שכן. שזה בסדר ונבון ומקובל לעשות בדיוק את זה. ואני אומר שדווקא זו, ולא העמסת הקבוצה על כתפיו של פארמר שעלול לעזוב עוד לפני 2012, תהיה הטעות הכי גדולה של מכבי ת"א העונה. אם היא תקדים לשפוט את שאייר, תאפשר למכבש לדרוס, לרמוס ולירוק אותו החוצה, לא רק שהיא תפסיד את אחד השחקנים היהודים הגדולים בעולם ב-30 השנים האחרונות, גם הכדורסל הישראלי והנבחרת שלנו יפסידו אותו.

ההתלבטות של מכבי תל אביב הייתה, כזכור, יותם הלפרין מול שאייר. מהלפרין, שבסופו של דבר לא הגיע בגלל ענייני מס, ידענו מה נקבל – גארד 1-2 שייתן 20-25 דקות טובות, לא יתרגש מ-10,000 צהובים בהיכל, מכיר את השטנץ אבל לא יסחב את הקבוצה לשום מקום בעצמו. שאייר אולי לא ייתן רבע מזה, אבל יכול לעשות הרבה יותר. ההחתמה של הלפרין נפלה, ולמכבי יש עכשיו הזדמנות אמיתית – הסגל רחב והיא משתתפת במספיק מסגרות כדי להעניק לשאייר דקות משחק איכותיות בלי הצורך להפגין כל הזמן יכולת שיא ולסחוב את הקבוצה לניצחונות. הפרס כאן גדול בהרבה מהסיכון. השאלה היא האם במכבי מישהו מוכן בכלל לקחת אותו, גם מעבר לכמה משחקים בתחילת אוקטובר.