1. הריעו בתופים, פתחו את ספרי השיאים. במחזור האחרון נרשמה היסטוריה בליגת טרום הילדים בישראל. הפועל מטה אשר הביסה את ילדי מנשה-זבדיה בתוצאה 71-0 אחרי 70 דקות משחק. ממוצע של יותר משער לדקה! שמישהו יודיע לספר השיאים של גינס: עשינו היסטוריה. ממש גאווה ישראלית.
"רציתי לרמוז לילדים שיירגעו קצת עם הגולים, אבל ראיתי שהמאמנים מעודדים אותם להמשיך ולכבוש", סיפרה אחת האימהות ל-nrg. המנהל המקצועי במטה-אשר, שמוליק עמירה, לפי הכתבה, דווקא עודד את שחקניו להבקיע עוד ועוד. "צריך לנצח ולא משנה באיזו תוצאה", הכריז. "במחצית השופט ביקש ממני שארגיע את השחקנים. עניתי לו שהבקשה שלו חצופה! ככה לא מחנכים לספורט."
צודק. ככה באמת לא מחנכים לספורט.
2. במחלקות הילדים לספורט בישראל לא מחנכים לספורט. מחנכים למלחמה. משחקי ילדים ונוער בליגות בשבת מזכירים לפעמים קרב. ההורים עומדים על הקווים עצבניים, צועקים הערות לילדים, לשופטים, אפילו למאמנים. המאמנים מעלים לקו הראשון את החיילים המצטיינים שלהם, דוחפים אל אחורי הספסל את החלשים יותר. והילדים, לעיתים פספוסים בגילאי יסודי, נקרעים בין הצעקות האלה לאלה, מתרגשים מהסיכוי לנצח, מבועתים מהסיכוי לספוג. אני יכולה לדמיין איך הרגישו ילדי מטה-אשר שלא הפסיקו לכבוש בשבת. אין לי מושג עם אלו חלומות היו צריכים ילדי מנשה-זבדיה להתמודד בלילה שאחרי המשחק.
מחלקות הנוער בישראל מעודדות השגיות. אין בהן התייחסות למטרות ארוכות טווח, כי קשה למדוד הצלחה לאורך 15 שנים. מה שקובע אם מאמן יישאר בתפקיד או יפוטר הם ההישגים שלו בשבת. ומי שיוצאים מפסידים מכך הם הילדים.
3. בין השנים 2006-2008 גרתי באנגליה וחקרתי את האקדמיות של ארסנל וצ'לסי. לפני שנה התפרסם הספר "אימפריה", שתיאר את המהפכה שעשו באקדמיות לכדורגל באירופה, בין היתר- מעבר למשחקי ידידות לילדים עד גיל 16, והדגשה של ערכים ג'נטלמניים במגרש. מיד לאחר שהספר יצא לאור התחילו להגיע, בקצב הולך וגובר, טלפונים מהורים של שחקנים בישראל. הם רצו לשמוע עוד על האקדמיות באנגליה, ביקשו להשוות בין התנאים בהם מתאמן הילד שלהם לבין אלו בהם מתאמנים ילדים באירופה.
אותם הורים, שבשבתות הופכים אימת המערכת, התגלו כמבולבלים וחסרי מושג לגבי הדרך הטובה ביותר לדאוג לילד שלהם. אחד המקרים הקשים בהם פגשתי היה של אם חד הורית לילד בן 11, ששיחק כדורגל באחת ממחלקות הנוער הטובות במדינה. החיים הקשים והדחוקים שלה גרמו לה לפנטז על הרגע בו הבן יימכר תמורת מיליוני שקלים לקבוצה בכירה, ירוויח המון כסף, ויוציא אותם מהרפש אל הפאר.
כדי להבטיח שהפנטזיה תתגשם היא משכנה אותם לאינספור הלוואות, ושכרה עבור הילד מאמן פרטי שמרוויח בשעה את מה שהיא מרוויחה בשבוע. על מנת לשלם את ההוצאות הבלתי אפשריות היא איננה נמצאת כלל בבית, מה שמחייב את הילד להכין לעצמו אוכל או לאכול מזונות שלא מחזירים לו את האנרגיה שהוציא באימונים. בגלל המאמץ הרב הוא כבר קרע פעם אחת את הרצועה בברך. את הנזקים הנפשיים שנגרמים לו מהאחריות העתידית שמוטלת עליו, עוד קשה לאמוד.
הורה אחר שפגשתי הוא אב לילד בן 10, שמתקשה מאוד לתפקד באופן נורמאלי בחיי היום יום שלו. הוא נכשל סדרתי בלימודים, מפגין אלימות ונכנס לקטטות, מתקשה בקריאה, כתיבה, אפילו דיבור. "אבל את צריכה לראות אותו על המגרש. כשהוא משחק הוא פשוט זורח!". זו הסיבה שהאב החליט שכבר מעכשיו הוא מתחיל להכשיר את הילד לקריירה של כדורגלן. כדי לעשות זאת הוא מוותר על כל האפיקים האחרים, כולל לימודים בבית הספר והכשרה מחוץ ללימודים. דרך החשיבה של האב נראית לו הגיונית: הבן שלו מוכרח להיות כדורגלן, אחרת לא יהיה שום דבר. אבל דרך החשיבה הזו היא מוטעית ומסוכנת. אחוז הילדים שמצליחים להפוך לשחקנים מקצועניים הוא נמוך ביותר. לפעמים רק שחקן אחד מכל מחזור. מה קורה לילד שכל חייו מלמדים אותו שהוא שום דבר בלי הכדורגל כשהוא נשאר בלי כדורגל? הוא הופך לשום דבר. הוא פשוט לא מכיר שום דרך אחרת.
וההורים האלה הם לא מקרה קיצוני. הורים רבים מבולבלים בכל הנוגע לדרך בה הם צריכים לנהוג עם הילדים המוכשרים שלהם. אפשר לראות בימי שבת במגרשים איך הם קופצים על הגדרות וצועקים: "תבעט לשער!", לילד שרק לפני רגע קיבל הוראה מהמאמן לשחק קבוצתי. וילד בן 7, 9, 11 או 15 לא יודע מה הוא צריך לעשות במצבים כאלה. אם הוא יבעט לשער המאמן יגער עליו, אם ימסור יצטרך להתמודד כל השבת עם אבא שחוזר ואומר: "אבל אמרתי לך לבעוט!".
4. זה לא בריא לילדים לשחק משחקים שמסתיימים בתוצאה 71-0. זה לא בריא לילדים שניצחו, כי הם עסוקים בתוצאה ולא מתרגלים טכניקה או מתמודדים עם קשיים. זה כמובן לא בריא לילדים שהפסידו, שכל ביטחונם העצמי, תחושת ההישג והחדווה שלהם מהמשחק נעלמת. לא מפתיע אם אותם ילדים לא ירצו עוד לשחק כדורגל.
הספורט ההישגי טומן בחובו סכנות רבות. הילדים נדרשים להישגים גופניים, חברתיים ופיזיים שגם מבוגרים היו מתקשים בהם. זו הסיבה לכנס "הכדור במגרש שלנו: שלום הילד בספורט", שיתקיים ב-24 באוקטובר ב"בית פרס לשלום". הכנס מציע לעלות בפעם הראשונה בצורה מסודרת את הנושאים האלה לשולחן הדיונים. הדיאטן ד"ר ליאור מני ידבר על חשיבות המזון שהילד צורך בתהליך ההכשרה, וד"ר יוני ירום ידבר על פעילויות פיזיות ועל הקשר בינן לבין בריאות הילד. הכנס יציע דיון בשאלה האם ישראל צריכה לשקול מעבר מליגה תחרותית למשחקים ידידותיים. הרצאות נוספות יעסקו בהיבטים חינוכיים וקהילתיים של תהליך ההכשרה, כמו הדרכים לזהות ילדים נפגעי עברה באמצעות צפייה בהם משחקים.
הכנס הזה הוא לא פתרון קסם. אין פתרונות קסם בעבודה לטווח ארוך. אבל הוא מזמין את כל מי שיש לו ידע וניסיון לתרום לשיח שהיה צריך להתחיל לפני שנים. אנחנו אוהבים לדבר על כדורגל כמלחמה. אבל במלחמות יש נפגעים. וילדים במחלקות נוער צריכים לשחק כדורגל בשביל הכיף. מלחמות עוד יהיו להם מספיק.
למידע נוסף והרשמה: http://shlomitguy.co.il/?p=498