באליפות העולם האחרונה בשחייה שנערכה בתחילת הקיץ בשנחאי קבע מייקל פלפס שיא אישי בגמר ל-200 מטרים מעורב אישי. קשה להאמין, אבל גם אחרי שזכה ב-14 מדליות זהב אולימפיות והופיע בשלושה משחקים אולימפיים והוסיף אין-ספור מדליות באליפויות עולם, הפנומן האמריקני עדיין מצליח לשפר את שיאיו. אולם, הפעם יש בעיה קטנה אחת. פלפס ריסק את שיאו, אך ראיין לוכטה שחה יותר מהר וניצח בגמר ההוא עם שיא עולם בלתי נשכח, הראשון במקצה אינדיבידואלי שאחרי עידן החליפות (סון יאנג הוסיף את השני ב-1,500 מטרים חופשי).
האם לפלפס יש עדיין סיכוי לעבור את לוכטה? ולמה אנחנו נזכרים בזה יותר מחודשיים אחרי האליפות ההיא בסין? יש לכל זה סיבה אחת פשוטה: מייקל פלפס כבר התחיל להתאמן לקראת המשחקים האולימפיים. 10 חודשים הם הרבה זמן עבור ספורטאי להיכנס ולצאת מהכושר הכי טוב שלו. למשל, פלפס ולוכטה החלו להתאמן לאליפות בשנחאי רק חמישה חודשים קודם לכן. דוגמא נוספת: אוסיין בולט ויוהאן בלייק יצאו להפוגה רק לפני פחות מחודש והם כלל לא חושבים על אימונים. אז מה קרה הפעם?
יש שתי תיאוריות בולטות לכך שפלפס שב לבריכה בבולטימור בשלב כל כך מוקדם. הראשונה היא שהוא יודע כי ראיין לוכטה של היום פשוט יותר טוב ממנו ולכן הוא מתכונן עם מטרה מול העיניים, מטרה שהיא להפוך את הקערה על פיה ולהוכיח לכל הספקנים שעוד נותרו כי מדובר בספורטאי הגדול ביותר בהיסטוריה. גם הדולפין יודע שכדי לנצח את יריבו-חברו למשלחת הוא יצטרך לשבור שוב את השיאים שלו, ולא רק ב-200 מעורב אישי, אלא גם ב-200 מטרים חופשי ואולי גם ב-100 מטרים פרפר.
התיאוריה השניה היא שמייקל פלפס פשוט נכנס למוד אולימפי. מוד של שבירת שיאים, מוד של מדליות זהב, מוד של גאווה. פלפס מתכנן לספק לנו את אחת ההופעות הבלתי נשכחות של שחיין בכל זמנים. נכון שאין לו כוונה לשחזר את הימים הקסומים ו-8 מדליות הזהב מבייג'ין, אבל בגיל 27 להשלים עוד אולימפיאדה (תקופה בת ארבע שנים) של שליטה בספורט השני בחשיבותו אחרי האתלטיקה, זה הישג פנומנלי לכל דבר.
הישג שגם מארק ספיץ, ג'וני ווייסמילר, איאן ת'ורפ ורבים אחרים לא יכולים להתגאות בו. ותהיו בטוחים שפלפס לא ייתן לאף אחד לקחת לו את זה. לא לראיין לוכטה, לא לאיאן ת'ורפ וגם לא למילוראד צ'אביץ'. אמרת שחייה, אמרת משחקים אולימפיים. אמרת משחקים אולימפיים, אמרת מייקל פלפס. אה, והוא רחוק רק שלוש מדליות משבירת שיא המדליות לספורטאי בכל הזמנים. לאמריקני יש כעת 16 מדליות בסך הכל (14 זהב ו-2 ארד) לעומת 18 של המתעמלת האגדית מברית המועצות, לריסה לטינינה. מישהו מוכן להמר נגד פלפס? מישהו מוכן להמר שהשיא הזה לא יישבר? לא אני.
נכון שנותרו עוד כתשעה חודשים וחצי עד ה-27.7.2012 המיוחל, אולם כבר ניתן להעריך מה עובר על מייקל פלפס בראש מבחינת המדליות. הוא יודע שזכיה נוספת בזהב ב-4X100 מטרים חופשי היא כמעט בלתי אפשרית, בטח לא כשאיאן ת'ורפ, איימון סאליבן וג'יימס מגנוסן צפויים לשחות אצל האוסטרלים (אלופי העולם כיום). ב-200 חופשי קשה מאוד להאמין שהוא יכול לעבור את לוכטה. שני הקרבות העיקריים שלו יהיו ב-200 מטרים מעורב אישי מול חברו וב-100 פרפר, המקצוע בו הוא ניצח בבייג'ין באלפית השניה בלבד את מילוראד צ'אביץ'.
"יש בתוכי עוד הרבה דרייב, הרבה מוטיבציה", אמר לאחרונה מייקל פלפס. וההוכחה לכך היא שהפנומן שוחה כיום מרחק גדול יותר מאשר שחה באימונים שלפני בייג'ין בתקופה המקבילה (ספטמבר 2007). עוד הרבה יארדים מעל ומתחת למים יעברו על הספורטאי המעוטר ביותר בעולם לפני שתגיע שעת השין בלונדון. בדרך עוד מצפים לו המבחנים האמריקאיים בחודש יוני, שם הוא יוכל לבחון את יכולותיו מול לוכטה במסגרת תחרות שעליה מספרים שהיא לעיתים קשה יותר מאשר המשחים במשחקים האולימפיים עצמם. בכל מקרה, תהיו בטוחים שפלפס יגיע לשם מוכן. לשם, וגם ללונדון.