לא מליקסון ולא אף אחד. לא חייבים לנו התנצלות
אחת וחצי בלילה, יום כיפור בפתח, אני מול מסמך וורד לבן, ריק, שממש עכשיו מתחיל קצת להתמלא. אני לא יודע מה לכתוב. סטיב ג'ובס מת היום. זה נכתב כאן עכשיו כי הטקסט הזה בינתיים הוא זרם תודעתי, וג'ובס יושב לי בראש כל היום. אולי הוא צריך היה לבקש סליחה ממישהו? אולי אנחנו חייבים לו איזושהי סליחה? ווסטהאם בליגה השניה. אולי זה אברם גרנט שיש לו יותר מדי על מה לכפר, אז עכשיו הוא מפיץ שמועות שהוא בדרך לרוסיה, רחוק מאוד ממזרח לונדון? ומה עם הפרשנים שכיסחו את מאור מליקסון? על זה כבר כתבתי. אבל הרשימה לא עוצרת, השמות עולים לראש.
אנחנו מתעסקים בספורט ובספורט כל הזמן מאכזבים אותנו. נבחרת הכדורגל, נבחרת הכדורסל, נבחרת הג'ודו, נבחרת הטניס. מי לא תקע לנו נעץ בבלון השנה? ומה עם לברון ג'יימס, הא? על המסיבה ההיא, על ההופעה בגמר. אולי על זה שהוא התאמן 3 שעות עם האקים אולאג'וואן רק כדי שיוכל לומר שהוא עבד עם אולאג'וואן? ואם כבר NBA – אז השחקנים והבעלים, כל אחד והטענות הצודקות והלא צודקות שלו – שיסדרו את העניינים ביניהם כבר כי אנחנו רוצים לראות אותם על הפרקט. ועד אז, יש להם חתיכת עניין לכפר עליו. יותר מדי. על יותר מדי אנשים בתחום הזה של הספורט אנחנו, האוהדים, יכולים להפיל את האחריות, לדרוש מהם התנצלות (למרות שזה מעשה לא יהודי, כך למדתי), לשים להם מטרות מול העיניים ולצפות שהם יעמדו בהן כדי שיכפרו על כך שלא עמדו במטרות הקודמות ששמנו להם. אבל אני לא רוצה דבר מכל אלה.
אני לא רוצה שג'ובס יבקש סליחה. אני רוצה שהוא ינוח על משכבו בשלום. ואני לא רוצה שגרנט יבקש סליחה. מה שקרה קרה, דרכינו נפרדו ואני מאחל לו הצלחה. אין טינה. האנשים שירדו על מליקסון? עליהם אני מרחם ומאחל להם עתיד טוב וברור יותר. למליקסון אני מאחל שיעשה מה שהלב אומר לו. מהנבחרות שלנו אין לי ציפיות. זה כסף ציבורי שהולך לממן את הפעילות שלהם? אם כך יש לי רשימה מאוד ארוכה של אנשים ומוסדות שמבזבזים כספי ציבור מבלי להעלות בעדם את התמורה המספקת ושאני רוצה מהם דין וחשבון קודם. שהספורטאים ימשיכו בשלהם. שנה אחת פחות טובה, שנה אחת יותר טובה. וגם ג'יימס יכול להמשיך לבלות על יאכטות כל השנה. שלא יבוא גם לשחק באירופה ושינוח. אני לא מצפה ממנו לכלום. הוא לא חייב לי כלום. ועל הדרך שתבוטל כל העונה ב-NBA, אולי נראה פה את קובי בראיינט במשחק אימון בנוקיה או משהו.
אתם מבינים, העניין הזה של לבוא למישהו בדרישה להתנצלות, או לכתוב על מישהו שאני מצפה ממנו לכפר על משהו שהוא עשה – זה לא נכון. לא לשלב שאני נמצא בו בחיים. כלומר, כרגע - באחת וחצי מול מסמך וורד שכבר מלא מלל צפוף. כי זה אומר שאני חושב שכל האנשים האלה בעולם חייבים משהו למישהו. אבל הם לא חייבים לי כלום, ואני לא חייב להם. מעבר להתחייבויות שלי ביני לבין עצמי להיות כמה שפחות רע לבני אדם אחרים. אבל זו החלטה שלי, ואני לא מצפה מאף אחד אחר להחליט אותה בשביל עצמו.
בסדרת טלוויזיה מסוימת שאני צופה בה באדיקות בשבועות האחרונים ישנה מילה אחת שחוזרת על עצמה יותר מכל אחת אחרת: סורי. זה חילחל אליי בשבועות האלה של צפיה מרוכזת ותפסתי את עצמי אומר את זה יותר ויותר. לא "מצטער". "סורי". ככה. בהתחלה זה היה משחרר. זה הקל על עניינים. אמרתי את זה, הסתכלתי לאדם השני (או השניה) בעיניים, והמשכנו הלאה. אחרי כמה פעמים שמתי לב שאני עושה את זה והבנתי שאני משתמש בזה. שזה כלי. ושהוא יישחק בקרוב. התנצלויות לא אמורות לבוא ככה, על הדרך. הן לא אמורות לבוא כי מישהו מצפה ממך לעשות אותן. גם לא כי מישהו דורש. התנצלויות – ובכלל התחושה הזו שיש לכפר על משהו – זה חייב לבוא מבפנים. אחרת זה לא שווה כלום, ולא אומר כלום. ונמאס לי מדברים שלא שווים כלום ושלא אומרים כלום. בשביל זה יש טלוויזיה מסחרית ועיתוני סוף שבוע. אז אברם גרנט ומשתמשי אפל, לברון ג'יימס ואלי סהר, דייויד סטרן ולואיס פרננדס, מה לי ולכם? שום דבר. חיו את חייכם כפי שאתם רואים לנכון. אני אעשה אותו דבר. אם זה יסתדר, זה יסתדר. אם לא, מה כבר השתנה?