אוי הפרופורציות. "אסון" באנגליה, תופת בישראל (gettyimages)
שבוע אחרון של ספטמבר 1973
החזרנו את הטנקים לסככה המאובקת במחנה נתן ופינטזנו על הבית. ראש השנה עמד בפתח וחבורה מיוזעת של נחלאים שעשו הסבה זמנית לשיריון סיימה את אימון הצוות. שמחנו להיות אחרי החלק הראשון והקשה של ההכשרה כטנקיסטים, אבל ידענו שזהו רק היומן לקושי הבא. אימון מחלקה ואחריו אימון פלוגה. הסיפורים דיברו על קריעה רצינית, אבל עוד חזון למועד. דחקנו את כל המחשבות הטורדניות לשוליים. עכשיו אנחנו עולים על א' ויוצאים לחופשת החג. היה לי אפילו זמן וכוח לצפות לתוצאה מחורזוב. פולין אירחה את וויילס במסגרת בית 5 במוקדמות גביע העולם 1974 וניצחה אותה 0:3. זה אומר שבחודש הבא בוומבלי אנגליה חייבת לגבור על פולין על מנת להעפיל למונדיאל במערב גרמניה. כל תוצאה אחרת – ואנגליה בחוץ. בסוף ספטמבר האפשרות הזו הצליחה עדיין להציק לי.
יום ד', 3 באוקטובר 1973
באנגליה דיברו רק על המשחק הגורלי בעוד שבועיים נגד הפולנים ושידרו אופטימיות ממש לא זהירה. אפילו קיצונית. הפרשנים היו תמימי דעים באשר לעליונות של אלף ראמזי וחבורת שלושת האריות שלו. בריאן קלאף, המנג'ר השנון שמעולם לא נתן ליישוב הדעת להקדים את לשונו, שוחח על נבחרת פולין כאילו הייתה אנדורה וכינה את השוער שלה, יאן טומשבסקי, "ליצן".
דרומית לבאר שבע התחלנו את אימון המחלקה. בסיום יום האימון ירדתי עם נהג הטנק, חברי הטוב בני, לבצע את תרגולת הניקיון ובדיקת הזחל השגרתית. לשם כך יש צורך בהסרת פלטות המגן מעל שרשראות הזחל. כאשר אחזנו באחת מהפלטות, איבדתי לשניה את שיווי המשקל. בני עוד ניסה לייצב את הפלטה, אבל היא התעופפה ומחצה בעוצמה את אצבעותיי אל שרשרת הברזל. בבית החולים סורוקה נתפרו לי 18 תפרים. איש לא ידע אז כי מדובר באצבע אלוהים.
ימים ה'-ו', 4-5 באוקטובר 1973
בלונדון עסקו בספקולציות וניתוחים לנוכח העובדה שהקפטן הפצוע בובי מור ייאלץ להחמיץ את המשחק, ובמקומו יוצב במרכז ההגנה מיסטר כסאח נורמן האנטר. את סרט הקפטן, כך דווח, יעניק ראמזי לחלוץ מרטין פיטרס.
במחנה נתן אספו אותנו בחצי היום ובפעם הראשונה העיפו בחלל האוויר את המלה "מלחמה". האיום היה ממשי ומוחשי. עובדה: תוך שעות ספורות היינו ארוזים, מצוידים, מהורהרים וחגורים היטב במטוס הרקולס שהמריא מחצרים והנחית אותנו במחניים, משם הובלנו לימ"ח פילון בפאתי ראש פינה, למרגלות רמת הגולן. בערב שבת – ערב יום כיפור - כבר היינו שוב בתוך הטנקים, בדרכנו לשטח סינדיאנה אשר ברמה. בכל הפוסט-מורטמים שנעשו בעקבות טראומת יום כיפור דובר לרוב על חוסר המוכנות בשל ההפתעה שבמהלך הסורי והמצרי. אצלנו בחטיבה 7 לא הייתה שום סנסציה. אנחנו ידענו. בחמישי הקפיצו אותנו מהדרום לצפון תוך לחישות על מלחמה שבפתח, בשישי הן הפכו להתרעות חד-משמעיות ונחרצות על הקרבות הממשמשים ובאים.
יום כיפור, 6 באוקטובר 1973
וולבס ניצחה את מנצ'סטר יונייטד 1:2 במחזור העשירי של הליגה, שאז עוד הייתה כמובן הפירסט דיוויז'ן. זו הייתה תחילת העונה אשר בסופה ירדה יונייטד ליגה תוך דרמה (שער הניצחון של דניס לאו במדי מנצ'סטר סיטי נגד קבוצתו הקודמת) שאפילו חנוך לוין וסמואל בקט ביחד לא היו מעזים לכתוב. בלונדון הסתיים הדרבי בין ק.פ.ר לצ'לסי בשוויון 1:1. את הפרטים הללו השלמתי באיחור עצום. אבל עדיין הייתי אסיר תודה על כך שבמקום חור בגוף היה מדובר רק בחור קטן וזמני בהשכלה, ושהצלחתי בכלל לשוב ולהתעניין בהם.
כי בין סינדיאנה לחושניה הסתבר שהייאוש כבר לעולם לא יהיה יותר נוח. ב-13:55 תקפו המיגים הסוריים. ילדים בני 20 שעד לפני יומיים היו עסוקים בבחורות, בילויים, ספורט, באבא גינדין וג'ורג'י בסט יותר או פחות טובים מאיציק אנגלנדר וג'ימי גריבס, באיך אפשר בכלל להשוות בין הביטלס לטרמלוס, ובחלומות בהקיץ על עתיד ורוד מעבר לפינה של אימון צוות-מחלקה-פלוגה, הושלכו באחת למערכה על חיי מדינתם וחייהם, לגיהנום בשר ודם – הרבה דם – שחרף כל האינדיקציות, ההתראות והאזהרות, אי אפשר אף פעם להיות "מוכן" אליו, ואשר אותו הם ניסו להדחיק, להתכחש, ולהתפלל כי מדובר בחלום בלהות ולא יותר.
אבל הסיוט היה חי ובועט, חי ופוצע, חי וקוטל, חי ומת. כבר בשעות הראשונות של האש נהרגו, נפצעו ונפלו סביבנו בשבי חברים רבים. היד החבושה והאצבע התפורה שלי מנעו ממני למלא את תפקידי כטען-קשר, ולכן מיד עם פרוץ הקרבות הורדתי מהטנק, הועברתי לנגמ"ש עם כוחות תגבור שנפגע לפנות ערב, התהפך, ומפקדו איבד את עינו - אשר כל חייליו פונו למחרת לעמדות התארגנות בשיפולי הרמה, מקום אשר גם אליו התקרבו אמנם הסורים, אך בסופו של יום נבלמו ממש על הקשקש.
יום ד' 17 באוקטובר 1973
ברמת הגולן הקרב כבר הוכרע. מתקפת הנגד הישראלית הדפה את הסורים. המחיר היה כבד, אבל כוחותינו כבר היו בתנועה אל מעבר לרמת הגולן, אל חאן ארנבה וקונייטרה בואכה דמשק. ימים ספורים קודם לכן, לאחר שבבית החולים זיו בצפת הוסרו התחבושות מידי, צוותתי מחדש לפלוגת שיריון של לוחמי מילואים. לשמחתנו לא ירינו אפילו פגז נוסף אחד, לפחות לא עד הסכם הפסקת האש הרשמי ב-22 באוקטובר. בחצי השנה שלאחר מכן זה כבר היה סיפור אחר – בחלקו מפחיד ומתסכל – של הכנות לעימות מחודש, וימי קרב מיותרים ולכן עוד יותר חוררתי צלקות ומטלטלים.
תשומת הלב עברה ברובה לחזית הדרומית, שם להטו עדיין הקרבות במלוא עוזם. אלה היו ימי המלחמה העיקשת ואפופת הדם והגבורה על החווה הסינית, וההתקדמות המאסיבית לקראת כיתור הארמיה המצרית השלישית. בגדוד 50 של חיילי הנח"ל, גילו אלה ששרדו את התופת ברמת הגולן, ששום דבר עוד לא מאחוריהם. בשוך המשימות בצפון, הם הועברו להמשך הקרבות בדרום.
בוומבלי התקבצו ובאו כמעט מאה אלף אנגלים משוחדים ומאמינים כדי להשתתף בחגיגת ההעפלה לטורניר הגביע העולמי תוך דילוג קליל מעל הנמושה הפולנית. אבל מה לעשות שהמגן יז'י גורגון, שהעיתונות האנגלית השוותה את הטכניקה שלו לזו של "פיל במנוסה", והשוער ה"ליצן בקרקס" טומשבסקי, וגם יתר תשעת עמיתיהם הפולנים למשעי, נתנו את הופעת חייהם? הצגת השוערות של טומשבסקי נחשבת עד היום לאחת הגדולות בהיסטוריה. הוא עצמו הודה אחרי המשחק שהיא גם נהנתה מקורטוב רציני של מזל. אז מה. אנגליה לחצה ולחצה, בעטה ונהדפה, ירתה והחטיאה. בדקה ה-57 איבד מי אם לא האנטר כדור בחצי המגרש האנגלי, ויאן דומרסקי הכניע את פיטר שילטון. שש דקות לאחר מכן השוותה אנגליה מפנדל של אלן קלארק, אבל לא יותר. 1:1. פולין למונדיאל, אנגליה לשאול. "The end of the world", הכריז "הסאן" בכותרתו הראשית.
אוי, הפרופורציות, הפרופורציות. שם באלביון הגיע קץ העולם בגלל הפסד על הדשא. כאן, ברמת הגולן, חצי האי סיני ותחת כל גבעה ועץ רענן בכל עיר ויישוב, הקיץ הקץ על חיים צעירים, חלומות גדולים, תכניות קטנות וגרנדיוזיות כאחת, וניפץ שפע שאיפות, אמונות ותקוות. שם, בצפון לונדון, עלו לשחק פיטר שילטון, פול מיידלי, רוי מקפרלנד, נורמן האנטר, אמלין יוז, קולין בל, טוני קארי, מיק צ'אנון, מרטין צ'יברס, מרטין פיטרס, אלן קלארק והמחליף קווין הקטור.
אבל למי היה אכפת. מי יכול היה בכלל להרים ראש מתוך הטראומה, האבל והעצב העמוק והמדכא, להתרכז בכדורגלנים כלשהם, במעשיהם, ב"מחדליהם" לעומת "גבורת" היריב (פתאום מילים מסוימות נראות כה שחוקות, בלתי הולמות, כאלה שקדושתן ניטלת מהן בהינף קולמוס), כאשר בהרכב הטרגי שלנו – בחטיבה 7 ובגרעין הנחל לכפר החורש - מופיעים מאז ועד היום רוני הרצנשטיין, שמוליק כספין, דני אלון, יוני פייקס, חיים בן קידר, חיים בר-און, דוד כהן, ציגי מולקנדורף, אלכס ליפשיץ ועוד רבים נפלאים, טובים וצעירים לנצח – ולהם אין מחליף.