בקרדיט כאן למעלה כתוב "ניצן פלד", אבל אני לא כתבתי את המלים האלה שמובאות כאן בהמשך. אני לא אמרתי אותן. אני רק נזכר בהן לעתים מאז שמעתי אותן ביוטיוב לראשונה לפני כמה שנים, והיום - כשכולם שיתפו את הנאום ההוא מול בוגרי סטנפורד מ-2005 בפייסבוק - שמעתי אותן שוב. ונזכרתי שוב כמה הן השפיעו עליי, ועדיין משפיעות.
אז רציתי לכתוב משהו לכבוד ג'ובס. לכבוד מותו הטרגי בטרם עת, מהמחלה הזו שהיא הסיוט הכי גדול של הדור שלנו. רציתי לדבר על כמה החזון, ההשראה, האמונה, היצירתיות, לקיחת הסיכונים, המינימליזם, החדשנות והאומץ של ג'ובס תקפים גם לנו, עלובי החיים שמתעסקים בספורט כל היום. על כמה שאפשר ללמוד ממנו, בכל תחום בחיים. אבל שום דבר שאני אגיד או אכתוב לא יתעלה על הדברים הכנים והפשוטים שהוא בעצמו אמר. אין כאן את התחכום של הנאומים של ברק אובמה, את הרטוריקה של ביבי נתניהו, את התזמון ההיסטורי של מרטין לותר קינג, את המלים המדרבנות של גנרל ג'ורג' ס. פאטון. יש כאן רק את המלים האמיתיות של מי שעשה בעצמה, שנלחם, שהמציא, שפוטר, שחזר, שחלה, שניצח. ושהיום מת.
***
"לכבוד הוא לי להיות אתכם כאן היום בטקס הסיום שלכם מאחת האוניברסיטאות הטובות בעולם. אני אף פעם לא סיימתי קולג'. האמת היא שזה הכי קרוב שהגעתי לזה. היום אני רוצה לספר לכם שלושה סיפורים מהחיים שלי. זהו זה. לא ביג דיל. רק שלושה סיפורים.
הסיפור הראשון הוא על לחבר את הנקודות.
נשרתי מריד קולג' אחרי שישה חודשים, אבל אז המשכתי להסתובב שם למשך 18 חודשים נוספים לפני שממש עזבתי. אז למה עזבתי?
זה התחיל עוד לפני שנולדתי. אמי הביולוגית הייתה בוגרת קולג' צעירה ולא נשואה, והיא החליטה לשלוח אותי לאימוץ. היא הרגישה שהיא חייבת לשלוח אותי לאימוץ אצל שני הורים בוגרי אוניברסיטה, אז הכל היה מוכן שאשלח לאימוץ אצל עורך דין ואשתו. אלא שכשהגחתי לאוויר העולם הם החליטו ברגע האחרון שהם בעצם רוצים בת. אז ההורים שלי, שהיו אז ברשימת ההמתנה, קיבלו שיחת טלפון באמצע הלילה ששאלה אותם: "יש לנו תינוק בן שלא ציפינו לו. אתם רוצים אותו?". הם אמרו: "כמובן". אמי הביולוגית גילתה בהמשך שאמי מעולם לא סיימה קולג' ושאבי מעולם לא סיים תיכון. היא סרבה לחתום על מסמכי האימוץ. היא התרצתה רק כמה חודשים מאוחר יותר כשההורים שלי הבטיחו לה שאני יום אחד אלך לאוניברסיטה.
ו-17 שנים אחר כך באמת הלכתי לקולג'. אבל הייתי מספיק תמים כדי ללכת לקולג' כמעט יקר כמו סטנפורד, וכל החסכונות מחיים של מעמד ביניים שההורים שלי הצליחו להעמיד הוצאו על שכר הלימוד שלי. אחרי שישה חודשים לא יכולתי לראות את הערך בזה. לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות בחיים, ולא הבנתי איך קולג' אמור לעזור לי עם זה. אז החלטתי לנשור ולסמוך על זה שהכל יהיה בסדר. זה היה די מפחיד באותו הזמן, אבל כשאני מסתכל אחורה זו הייתה אחת ההחלטות הכי טובות שאי פעם לקחתי. ברגע שנשרתי יכולתי להפסיק לקחת את הקורסים שהייתי חייב אבל שלא עניינו אותי, והתחלתי פשוט להגיע לאלה שנראו לי מעניינים.
לא הכל היה רומנטי. לא היה לי חדר במעונות, אז ישנתי על הרצפה בחדרים של חברים, החזרתי בקבוקים בשביל לקבל את הפיקדון כדי שאוכל לקנות אוכל, והייתי צועד 11 קילומטר דרך העיר בימי ראשון כדי שאוכל לאכול ארוחה אחת טובה בשבוע במקדש הארי קרישנה. אהבתי את זה. וחלק גדול מהדברים שנקרו בדרכי כאשר הלכתי אחרי הסקרנות והאינטואיציה שלי התבררו כדברים שלא יסולאו בפז. הרשו לי לתת לכם דוגמא:
ריד קולג' הציע באותם ימים את מה שהיה אולי קורס הקליגרפיה (אומנות עיצוב האותיות הכתובות) הכי טוב במדינה. בכל רחבי הקמפוס, כל פוסטר, כל תווית על כל מגירה, היו כתובים בכתב יד יפהפה. בגלל שנשרתי ולא הייתי חייב לקחת את הקורסים הרגילים, החלטתי לקחת קורס קליגרפיה כדי ללמוד איך לעשות את זה. למדתי כל מני דרכים לעצב אותיות, על המשמעות של הרווחים ועל השילוב בין סוגים סגנונות שונים של כתיבה, על מה שעושה הדפסה מוצלחת לכזאת. זה היה יפה, היסטורי, מעודכן באומנות בדרך שמדע לא יכול להכיל, ומצאתי את זה מרתק.
לדבר מכל זה לא הייתה אפילו תקווה לשמש לי באיזשוהי דרך פרקטית בחיים. אבל עשר שנים מאוחר יותר, כשעיצבנו את המקינטוש הראשון, זה הכל חזר אלי. ועיצבנו את כל זה לתוך המאק. זה היה המחשב הראשון שיכול היה להדפיס כתובות יפות. אם לא היתיי נפול על הקורס ההוא, למקינטוש אף פעם לא היו כל מני גופנים. ומאחר וחלונות רק העתיקו מהמאק, זה סביר שאף מחשב אישי אף פעם לא היה מכיל אותם. אם לא הייתי נושר מהתואר אף פעם לא הייתי נכנס לקורס קליגרפיה, ומחשבים אישיים אולי לא היו מכילים את כל הכתובות היפות האלה שיש בהם עכשיו. כמובן שזה היה בלתי אפשרי לחבר את הנקודות בהסתכלות קדימה כשהייתי בקולג', אבל זה היה מאוד, מאוד ברור בהסתכלות לאחור עשר שנים אחרי.
שוב – אתה לא יכול לחבר את הנקודות בהסתכלות קדימה. אתה יכול לעשות זאת רק במבט לאחור. אז אתה חייב לסמוך על הנקודות שהן איכשהו יתחברו בעתיד. אתה חייב לסמוך על משהו – תחושת הבטן שלך, החיים, קארמה, מה שלא יהיה. הגישה הזו מעולם לא אכזבה אותי, והיא הדבר שהכי שינה לי בחיים.
הסיפור השני שלי הוא על אהבה ואובדן.
היה לי מזל – גיליתי מוקדם בחיים מה אני אוהב. סטיב ווזניאק ואני הקמנו את אפל במוסך כשהיינו בני 20. עבדנו קשה וב-10 שנים אפל גדלה מרק שני חברים במוסך לעסק של שני מליארד דולר עם יותר מ-4000 עובדים. שחררנו את היצירה הראשונה שלנו – המקינטוש – שנה קודם לכן, ואני בדיוק הגעתי לגיל 30. ואז פוטרתי. איך אתה יכול להיות מפוטר מחברה שאתה הקמת? ובכן, כשאפל גדלה שכרתי מישהו שחשבתי שהוא מאוד מוכשר כדי שינהל את החברה איתי, ובשנה הראשונה פחות או יותר הכל הלך בסדר. אבל אז המחשבות שלנו לגבי עתיד החברה החלו להתרחק, והיחסים כבר לא היו אותו דבר. כזה קרה, הדירקטוריון תמך בו. אז בגיל 30 כבר הייתי בחוץ. וזה היה משהו שכולם בסביבה ידעו עליו. מה שהיה מרכז החיים הבוגרים שלי אבד, וזה היה קשה.
באמת שלא ידעתי מה לעשות למשך כמה חודשים. הרגשתי שאכזבתי דור שלם של יזמים – שהפלתי את הלפיד כשהוא הועבר אליי. נפגשתי עם דייויד פקארד ובוב נוייס וניסיתי להתנצל על שחרבנתי הכל ככה. הכישלון שלי היה מאוד ציבורי, ואפילו חשבתי פשוט לברוח מעמק הסיליקון. אבל משהו החל לחלחל אצלי לאט לאט – עדיין מאוד אהבתי את מה שעשיתי. מה שקרה באפל לא שינה את זה ולו במעט. נדחיתי, אבל עדיין הייתי מאוהב. וכך החלטתי להתחיל מחדש.
לא ראיתי את זה אז, אבל הפיטורין מאפל היו הדברים הכי טוב שיכול היה לקרות לי. הכבדות של להיות מוצלח הוחלפה בקלילות של להתחיל שוב מחדש, עם פחות ביטחון לגבי הכל. זה שחרר אותי להיכנס לאחד מהשלבים הכי יצירתיים בחיים שלי.
במהלך חמש השנים הבאות הקמתי חברה בשם נקסט, עוד חברה בשם פיקסאר, והתאהבתי באישה מדהימה שתהפוך לאשתי. פיקסאר ייצרה את סרט האנימציה הממוחשבת הראשון אי פעם, צעצוע של סיפור, ועכשיו היא אולפן סרטי האנימציה הכי מוצלח בעולם. בהתפתחות מדהימה, אפל קנתה את נקסט, אני חזרתי לאפל, והטכנולוגיה שפיתחנו בנקסט נמצא בליבה של תחייתה המוחדשת של אפל. ולוריין ואני הקמנו משפחה נפלאה ביחד.
אני די בטוח שדבר מכל זה לא היה קורה אלמלא הייתי מפוטר מאפל. זו הייתה תרופה מרה, אבל אני מניח שהחולה היה צריך אותה. לפעמים החיים מכים אותך בראש עם לבנה. אל תאבדו תקווה. אני משוכנע שהדבר היחיד שגרם לי להמשיך קדימה הייתה העובדה שאהבתי את מה שעשיתי. אתם חייבים למצוא מה אתם אוהבים. וזה נכון לעבודה שלכם כמו שזה נכון בזוגיות שלכם. העבודה שלכם תמלא חלק גדול מהחיים שלכם, והדרך היחידה להיות באמת מסופק היא לעשות מה שאתה מאמין שהוא עבודה נהדרת. והדרך היחידה לעשות עבודה נהדרת היא לאהוב את מה שאתה עושה. אם עוד לא מצאתם את זה, תמשיכו לחפש. אל תתפשרו. כמו בכל הדברים שקשורים ללב, אתם תדעו כשזה יקרה. וכמו כל מערכת יחסים נפלאה, זה רק הולך ומשתבח עם השנים. אז תמשיכו לחפש עד שתמצאו את זה. אל תתפשרו.
הסיפור השלישי שלי הוא על מוות.
כשהייתי בן 17 קראתי ציטוט שהלך בערך כך: "אם תחייה כל יום כאילו הוא האחרון שלך, יום אחד אתה תהיה צודק". זה השפיע עליי ומאז, במשך 33 השנים האחרונות, הסתכלתי במראה בכל בוקר ושאלתי את עצמי: "אם היום היה היום האחרון של חיי, האם הייתי רוצה לעשות את מה שאני הולך לעשות היום?". ובכל זמן שהתשובה הייתה "לא" למשך יותר מדי ימים ברציפות, ידעתי שאני צריך לשנות משהו.
התזכורת הזו שאני הולך למות בקרוב היא הכלי החשוב ביותר שנתקלתי בו כדי לעזור לי לעשות את ההחלטות הגדולות בחיים. בגלל שכמעט הכל - כל הציפיות מבחוץ, כל הגאווה, כל הפחדים ממבוכה או מכישלון - כל הדברים הללו פשוט מתבטלים ונופלים אל מול פניו של המוות, מותירים רק את מה שבאמת חשוב. לזכור שאתה הולך למות היא הדרך הטובה ביותר שאני מכיר להימנע מהמלכודת המחשבתית שיש לך משהו להפסיד. אתה כבר עירום. אין שום סיבה לא ללכת אחרי הלב שלך.
לפני כשנה אובחנה אצלי מחלת הסרטן. הייתי לי סריקה בשבע וחצי בבוקר, והיא הראתה בבירור גידול על הלבלב שלי. אפילו לא ידעתי מה זה לבלב. הרופאים אמרו לי שזה כמעט בוודאות סוג סרטן שאין לו מרפא, ושעליי לצפות לא לחיות יותר משלושה עד שישה חודשים. הרופא שלי יעץ לי ללכת הביתה ולסדר את העניינים שלי, שזה הקוד של רופאים ללהתכונן למות. זה אומר לומר לילדים שלך את כל מה שחשבת לומר להם בעשר השנים הבאות בתוך כמה חודשים בלבד. זה אומר לסגור הכל כדי שלמשפחה שלך יהיה כמה שפחות קשה. זה אומר להיפרד ממי שצריך.
חייתי עם האבחנה הזו כל היום. מאוחר יותר באותו הערב עשו לי ביופסיה, כשהם תקעו לי אנדוסקופ דרך הגרון, דרך הבטן ולתוך המעיים, הכניסו מחט לתוך הלבלב שלי ולקחו כמה תאים מהגידול. אני הייתי מורדם אבל אשתי, שהייתה שם, אמרה לי שכשהרופאים הסתכלו על התאים דרך מיקרוסקופ הם התחילו לבכות כי הם גילו שזה סוג מאוד נדיר של סרטן לבלב שאפשר לרפא בניתוח. עברתי את הניתוח ואני בסדר עכשיו.
זה היה הכי קרוב שהייתי למוות, ואני מקווה שזה הכי קרוב שאגיע לעוד כמה עשורים. ומאחר ועברתי את זה, אני יכול לומר לכם את הדברים הבאים בקצת יותר וודאות מאשר כשהמוות היה לי אמנם כלי שימושי אבל לחלוטין אינטלקטואלי:
אף אחד לא רוצה למות. אפילו אנשים שרוצים להגיע לגן עדן לא רוצים למות כדי להגיע לשם. ועדיין המוות הוא היעד שכולנו חולקים. אף אחד אף פעם לא חמק ממנו. וככה זה צריך להיות, כי המוות הוא כנראה ההמצאה הכי גדולה של החיים. הוא סוכן השינוי של החיים. הוא מפנה את הישן ועושה מקום לחדש. עכשיו החדש זה אתם, אבל יום אחד לא עוד יותר מדי זמן מעכשיו אתם תהפכו בהדרגה לישן ותתפנו מהדרך. מצטער להיות כל כך דרמטי, אבל זה די נכון.
הזמן שלכם מוגבל, אז אל תבזבזו אותו בלחיות את החיים שלי מישהו אחר. אל תהיו כלואים בדוגמה (Dogma) – שזה לחיות את התוצאות של מה שאנשים אחרים חושבים. אל תתנו לרעש של אנשים אחרים להטביע את הקול הפנימי שלכם. והכי חשוב, שיהיה לכם האומץ ללכת אחרי הלב והאינטואיציה שלכם. הם איכשהו כבר יודעים מה אתם באמת רוצים להיות. כל דבר אחר הוא משני.
כשהייתי צעיר הייתה הוצאה מדהימה בשם "קטלוג כדור הארץ המלא", שהייתה אחד מהתנ"כים של הדור שלי. היא נוצרה על ידי בחור בשם סטיוארט בראנד לא רחוק מפה במנלו פארק, והוא הביא אותה לחיים עם הטאץ' הפואטי שלו. זה היה בשנות השישים המאוחרות, לפני מחשבים אישיים והוצאות ממחושבות, אז הכל נעשה במכונות כתיבה, מספריים ומצלמות פולארויד. זה היה בערך כמו גוגל על נייר, 35 שנה לפני שגוגל הגיעה. זה היה אידיאליסטי, ומוצף בכלים מגניבים ורעיונות נהדרים.
סטיוארט והצוות שלו הוציאו כמה מהדורות של "קטלוג כדור הארץ המלא", ואז כשהוא עשה את שלו הם הוציאו את הגיליון האחרון. זה היה באמצע שנות השבעים ואני הייתי בגיל שלכם. על הכריכה האחורית של הגיליון האחרון הייתה תמונה של כביש צדדי לאור הבוקר, מהסוג שהייתה מוצא את עצמך תופס לצידו טרמפים אם היית הרפתקן מספיק. מתחת לכביש היו המלים: "הישארו רעבים. הישארו מטופשים". זה היה מסר הפרידה האחרון שלהם, כשהם סגרו. הישארו רעבים, הישארו מטופשים. ואני תמיד איחלתי את זה לעצמי. ועכשיו, כשאתם מסיימים משהו ומתחילים חדש, אני מאחל את זה לכם.
הישארו רעבים. הישארו מטופשים.
תודה רבה לכולכם."