לפני כמה ימים העליתי כאן פוסט שעסק, שוב, בארסן ונגר,
וניסיתי לתקוף את הסוגייה מזווית שלא מדוברת רבות, עם השאלה "האם ארסן ונגר כבר לא מקדם שחקנים כמו פעם". אחת הדוגמאות שהזכרתי היא של שחקנים דוגמת ארמנד טראורה או תיאו וולקוט, שלאורך השנים מתקשים לגלות שיפור אמיתי בהבנה הטקטית (טראורה) או בטכניקה (וולקוט). אני לא רוצה להמשיך לדון בזה (ותודה לגונר שהרים דיון מעמיק בתגובות ולשניר גאולי שניהל איתי התכתבות ערה במיילים). עכשיו אני רוצה לקחת את העניין הזה לנקודה הבאה. והפעם אני טוען שוונגר לא אשם, שחקני כדורגל הם פשוט לא מסוג הספורטאים שמציגים שיפור מתמיד ביכולת ככל שמתקדמת להם הקריירה.
בפודקאסט של הטיימס, בהנחיית פרשן הכדורגל גבריאל מרקוטי, אחד המשתתפים דיבר קצת על פלורן מאלודה. הטענה הייתה שמאז שמאלודה הגיע לשיאו לפני שתי עונות הוא הפסיק לעבוד על המשחק שלו, והתחיל ללכת אחורה. וזה גרם לי לחשוב: ממתי שחקני כדורגל עובדים על המשחק שלהם?
כששחקן פוטבול עוזב את המכללות ונבחר בדראפט, הוא מיד חייב להתחיל להוכיח את עצמו באינספור מבחנים, להילחם עם עשרות כישרונות על חוזים התחלתיים, ללמוד עשרות תרגילים חדשים, לפתח את אינטליגנציית המשחק, להתחזק פיסית, להתאים את עצמו להתקפה של הקבוצה החדשה, ובהרבה מאוד מקרים ללמוד עמדה חדשה, כי מה שעובד במכללות לא עובד במקצוענים. כששחקן כדורסל קופץ מהתיכון ל-NBA, ב-9 מ-10 מהמקרים הוא צריך כמה שנים כדי להתחיל להיראות כמו שחקן אמיתי, שלא לדבר על למצות את הפוטנציאל שלו. ובכל מקרה הוא חייב לחזק את פלג הגוף העליון/לשפר את הקליעה/את הכדרור/את קבלת החלטות/את המשחק עם הגב לסל מחק את המיותר (אם יש). בגולף – שחקנים עובדים כל הקריירה על שיפור וכיוונון הדרייב ועל חידוד הפאנט. פיצ'רים בבייסבול מוסיפים כלי נשק לארסנל האישי כל הזמן.בטניס, אם שחקן לא מתקן חורים במשחק, היריבים לומדים אותו ומהר מאוד הוא מתחיל לצנוח בדירוג.
ויותר חשוב – העניין הזה נמצא כל הזמן בתוך השיח. ענפי הספורט האלה – טניס, גולף, פוטבול, כדורסל, בייסבול ועוד – בכולם כל הזמן מדברים על העניין הזה, בוחנים אותו. ועוד יותר חשוב - מבקרים את השחקנים כשהם לא מצליחים לעמוד במשימות האלה. הסיפור הזה נמצא כל הזמן תחת מעקב, והשחקנים משלמים על זה אם הם לא עובדים על המשחק שלהם בקיץ. אפילו לברון ג'יימס נמצא ברשימה הזו – אם היה לו משחק עם הגב אל הסל הוא כבר היה אלוף לפחות פעם אחת היום. במקום זה, דאלאס שמה עליו את ג'ייסון קיד כי היא ידעה שהוא לא מסוגל להוריד אותו לצבע ולקלוע עליו, למרות שהוא גבוה וחזק ומהיר בהרבה. אז ללברון אין אליפות, ויורדים עליו על זה, והקיץ כבר שמענו שהוא עבד כמה שעות עם האקים אולאג'וואן (סוג של תרופת פלא לכל מי שרוצה לשפר את המשחק עם הגב לסל. או, כמו במקרה של לברון, שהוא יהיה מסוגל להגיד שהוא "עבד הקיץ" ולא להתכוון לצילום פרסומת).
ואיפה הכדורגל בתוך הסיפור הזה? תקוע הרחק מאחור. בגיל 16 המשחקים שלהם משודרים ישירות ביורוספורט מכל מני טורנירי גילאים מיותרים שפיפ"א ואופ"א מארגנות בכל קיץ, בגיל 17 הם עולים לבוגרים, בגיל 18 הם מקבלים חוזה גדול – ואם לא, אז בגיל 19 – כשנגמר החוזה שחתמו עליו לפני שנתיים או שלוש – הם עוזבים לקבוצה שתשלם להם הכי הרבה. ואם יש עוד שנה בחוזה אז הם בכלל דורשים שימכרו אותם. ואז קבוצה אחרת משלמת עליהם כמה מליונים טובים. בגיל 20 משווים אותם לשחקנים הכי גדולים בהיסטוריה. בגיל 21 מתחילים לתהות האם הם באמת יממשו את הפוטנציאל, בגיל 22 הם מאבדים את המקום בהרכב, בגיל 23 דורשים לעבור עוד קבוצה, ובגיל 24 כבר עברו 7 שנים מאז שהם היו הדבר הגדול הבא, אז יש כל כך הרבה ילדים חדשים להתעסק בהם, שמי בכלל זוכר אותם.
ולאורך כל הזמן הזה, לא תמצאו בשום מקום פוסט, מאמר, כתבה טלוויזיונית, תחקיר או משפט ממסיבת עיתונאים שמדבר על "לעבוד על המשחק". על לשפר אלמנטים מסויימים. הכי רחוק שזה מגיע זה לדיבורים כמו "הוא צריך דקות משחק", אז הסוכן דואג לדחוף אותו לגרון בהשאלה לקבוצה שהוא בכלל לא מתאים לשיטה שלה. ויש את הגרסא של "להתאמן עם שחקנים טובים". ואת התירוץ של "הוא צריך עוד זמן". שום דיבור מקצועי, שום ירידה לפרטים, וחשוב מכך – שום ביקורת מצד האוהדים או התקשורת. שחקנים שעוברים את הכל הקריירה שלהם באותה יכולת טכנית, באותו מבנה גוף, באותה חוסר יציבות, מגיעים לגיל 30 אחרי שעשו שנים בקבוצות ששילמו להם מליונים, ואף אחד לא חושב אפילו שהם עשו משהו לא בסדר. וכשאתה אפילו לא מודע לבעיה – אתה מאוד רחוק מהפיתרון.