תאומים לא זהים

לפני 10 שנים בדיוק נפל דבר: פיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה שינה את פניה של אמריקה. את יחס אנשיה אחד לשני וכלפי האחר. את היהירות שהפרידה בין המעצמה הקפיטליסטית לבין שאר העולם. את ההבנה כי איש בעולמנו אינו חסין לחלוטין מהרוע. את המרקם העדין עליה יושבת ומושתתת מדינת המהגרים הגדולה בעולם. ארה"ב ואנשיה, תפישתם וגישתם, השתנו לנצח. הוא פגע בבטחון ובגאווה אבל אם יש משהו שהפיגוע המשולב, ששיאו הגיע בהפלת מגדלי התאומים בדאונטאון מנהטן, לב ליבו של העולם, לא הצליח להרוס ואולי רק מיצב עוד יותר הוא את התרבות ובמרכזה הספורט. 10 שנים אחרי, העולם הספורטיבי בארה"ב נשאר יציב, הולך בדרכו וראשו מורם בגאווה כששינויים קוסמטיים ברדיוס הקרוב אליו ביותר נגרמו כתוצאה מיום הדין ההוא. אבל הבסיס נשאר איתן.

פחות משבוע אחרי 11.9.2001, וליגת הבייסבול חזרה לפעילות מלאה. ארה"ב התכופפה, אך בהחלטה אמיצה החליטה שלא לעצור את נשימתה פור גוד. במקום זאת, איצטדיונים הפכו למרכזי אספקה וסיוע לנפגעים, הקומישינר באד זליג החליט כי לפני כל משחק יעמדו השחקנים דקת דומיה וכל משחק ייפתח בשיר GOD BLESS AMERICA. באותו היום בו אירע האסון היו אמורים ראש עיריית ניו יורק רודי ג'וליאני ואלון פנקס, הקונסול הכללי של ישראל בעיר, ללכת יחד למשחק של היאנקיס. האסון תפס אותם שעות קודם, וג'וליאני, הרפובליקן הקשוח ואוהד ספורט מהגדולים שידעה הפוליטיקה האמריקאית, מיהר לזירת האירועים. שנים אחר כך, בסרט הדוקומנטרי "תשעה אינינגס מגראונד זירו", יאמר במשפט אלמותי כמעט כי "שני הדברים היחידים שהצליחו להסיח מעט את דעתי מאירועי סתיו 2001 היו בייסבול ומשחקי הפוטבול של הבנים שלי".

אוסאמה בן לאדן ושליחיו לא הצליחו לעצור את השגרה הספורטיבית המרתקת בעולם: ליגת הפוטבול ביטלה רק מחזור אחד אחרי התלבטויות רבות, והכריזה על שיתוף פעולה נרחב ויוצא דופן בזמנו עם קהילות שלמות שספגו הרס רב. הבייסבול הפך למפלט. ארה"ב גילתה, איכשהו ובהבדל עצום את המוטו שלה, שהפך לצערנו גם לחלק מאיתנו כאן: שואו מאסט גו און. "מיד אחרי הפיגוע הנורא, הצפיה במאנדיי נייט פוטבול או עידוד הקבוצה שלך במגרש הפך לדבר החשוב ביותר שעשית בשבוע. לדבר הכי משמעותי", מספר פרופסור ג'יי קואקלי ממחלקת הסוציולוגיה באוניברסיטת קולורדו. "הספורט במובן הסוציולוגי סיפק לאזרחים דרך לחזור לחייהם, לחיים הנורמליים. אנשים רצו את זה אחרי ימים של אי ודאות, חרדה ושעות על גבי שעות מול הטלוויזיה. הם ידעו שחייהם הגלובליים השתנו לרגע אחד, אבל רצו את השגרה בחזרה. ספורט היה הדבר המרכזי שסייע להם בכך".

בארה"ב ספורט הוא יותר ממשחק. ילד נשאב למשחקים ברחוב, ולעד מזוהה עם הקולג' בו שיחק או למד, עוד יותר מאשר עם קבוצה מקצוענית אותה יהפוך כבגיר לפייבוריטית. "הספורט הוא החיים שלנו במובן מסוים", אמר ראש העיר הנוכחי מייקל בלומברג, וצדק. "אם היה שינוי שעשתה מתקפת הטרור לספורט האמריקאי, הוא היה מינורי בהחלט", טוען ד"ר עידו נבו, מרצה לספורט ופוליטיקה במחלקה למדע המדינה של האוניברסיטה העברית. "רואים אותו בדברים שונים כטקסים פטריוטיים יותר. בסופרבול, למשל, יש דגש רב להצדעה לחיילים המוצבים ברחבי העולם. היה גם שחקן פוטבול שעזב לצבא ונהרג. אבל השינוי בולט רק ברמה הטקסית. בכל מה שקשור למטס לפני משחק הסופרבול, למשל. ברמה היום-יומית מורגש השינוי בסידורי האבטחה. התחושה היא שאירוע ספורט ואיצטדיון כזה או אחר הוא מקום רגיש שיכול להיות יעד אטרקטיבי לפיגוע גדול. בין השאר גברה האבטחה במשחקים והושם דגש על פעילות מודיעינית ויותר בידוק של הקהל הנכנס למקום. אבל השורה התחתונה היא שאירועי  11/9 לא עיצבו או שינו את הספורט".
 
שינוי נוסף, גדול בעוצמתו יותר מאשר במוחשיותו, הוא שארצות הברית למדה לזכור ולא לשכוח. לכבד ולא לראות ולנהוג בדברים כאנקדוטה. ביוני האחרון זכתה בוסטון ברואינס בסטנלי קאפ, הגביע הנחשק והכבד ביותר בעולם ההוקי. במועדון המצליח ב-NHL ידעו למי להודות. לגארנט ביילי, שזכה עם הקבוצה באליפות הקודמת שלה ב-1972 ובסטנלי קאפ נוסף שנתיים קודם לכן. ביילי נספה בפיגוע כאשר טיסת יונייטד אמריקן איירליינס 175 התנגשה בבניין הדרומי של מרכז הסחר העולמי. במשחקי החורף האולימפיים בסולט לייק סיטי שנערכו ב-2002 התקיים טקס מיוחד לזכר הנספים. מצד אחד, ברחבי המדינה יצאו אנשי ספורט בהצהרות פומפוזיות ובקלישאות על כך שהאסון נתן להם פרספקטיבה שונה לחיים, שהם הבינו שהספורט הוא רק משחק בניגוד לדעתו של בלומברג. אבל אם בודקים את הדברים לעומק, אז מלבד הוצאות אבטחה בלתי מוכרות בספורט העולמי, רואים ששום דבר מהותי לא באמת השתנה. שביתות והשבתות היו לפני וגם אחרי, פרשות על שימוש בחומרים אסורים היו ויהיו. הלאומנות סביב הנבחרות האמריקאיות הפכה לגל גורף, אך לא הביאה לגל הצטרפויות מאסיבי של שחקנים לאות הזדהות. מצד שני, הנבחרת הפכה לחשובה בדיוק כמו הקבוצה האהודה על האזרח הממוצע. כי זו בעצם המדינה.

"הספורט בנוי על יריבויות", מדגיש ד"ר נבו. "במלחמת העולם השניה זו הייתה ארה"ב מול הנאצים ואחר כך במלחמה הקרה מול הרוסים. אבל ב-2001 לא נולדו יריבים חדשים לארה"ב בספורט העולמי. בגדול זה נשאר אותו הדבר, כי אמריקה הספורטיבית נשארה אותו הדבר. יש עניין של הרגשה ויש עניין של דברים קונקרטיים. התרבות ביום-יום לא השתנה והספורט הוא חלק מהסיפור. מה שהשתנה זו האווירה הכללית. ברחוב עצמו השתנו דברים כמו החשדנות. כמו הסתגרות אמריקאית פנימית וההרגשה הברורה של עליה בפטריוטיות. התחושה של ניו יורק התוססת לא הייתה אותו דבר, אבל מרכזיות הספורט ותרבות הצריכה נשארו די זהות. אפשר לבוא ולהגיד שאחרי האסון הגדול אמריקה התקפלה ושלפה קוצים לכל עבר, אבל זה לא נכון: הכדורסל, הבייסבול ובמיוחד ההוקי קרח הפכו בין-לאומיים יותר ויותר. אז מה כבר יכול להשתנות במשחקים אם זו לא יריבות? במלחמה הקרה הייתה לכך משמעות עצומה כי זו הייתה ארה"ב נגד רוסיה, וזה היה פייט עצום. אבל ב-2001 ומאז אין יריב ספורטיבי ששווה לאמריקנים להתייחס אליו".
 
בכל שנה בעשור מאז אותו היום מוציאה ארה"ב, לפי הערכות ומחקרים, בין 50 ל-100 מיליון דולרים על אבטחת אירועי הספורט שלה – סכומים הגבוהים פי 5 ממה שהיה מקובל עד אותו בוקר בהיר בו נספו כ-3,000 מתושביה. בסקר שנערך בסוף השבוע על ידי USA TODAY הודו 86% מהנשאלים כי פיגוע הטרור המחריד שינה בצורה כזו או אחרת את חייהם. "הספורט חיבר ואיחד אותנו כאמריקנים", טוען קומישינר ה-NBA דייויד סטרן. דרק ג'יטר, כוכב היאנקיס ואחד מסמלי הספורט של התפוח הגדול, מספר כי כשהתעורר באותו היום בדירתו במנהטן, שניות לפני שראה בחדשות את שקרה, ניגש מיד למכשיר הטלפון הסלולרי וגילה הודעה מחבר: "תודיע לי אם יש עדיין משחק הלילה, כי משהו נורא קרה במרכז הסחר העולמי". ואז פתח טלוויזיה. "הספורט נתן לאנשים משהו להריע בו שלוש שעות ביום. המשחק עצמו לא השתנה, אבל זה הסיט את דעת האנשים לחלק מהיום", סיפר ג'יטר, וצדק. הפיגוע הגדול בהיסטוריה מוטט מגדלים גאים, ופגע בכלכלה אדירה ובכל רובד בחיי היום-יום בארה"ב. הוא לנצח יישאר משהו כביר בהרבה מצלקת בלב האומה, אבל את הספורט הוא לא ניצח. וזו התוצאה בעולם בו כולנו נמדדים לפי ניצחון או הפסד.