רגע אחד לא יישכח מהניצחון הסופר-דרמטי של נובאק דיוקוביץ' על רוג'ר פדרר. מערכה חמישית, 3:5 ו-15:40 לטובת השוויצרי. הגשה מושלמת אחת ומי בכלל יזכור שהוא שמט יתרון של שני סטים? הסרב נכנס כמו שצריך אבל אז המדורג ראשון בעולם משחרר את חבטת כף היד האמיצה ביותר בחייו. הכדור נחת בול על הקו ואפילו נולה נראה מופתע מעצמו.
הוא הלך בעצלתיים לצדו השני של המגרש ולפתע מניף ידיים כמנצח. כאילו שאין עוד מאץ' פוינט לחובתו, כאילו שמולו לא עומד השחקן הטוב בכל הזמנים, כאילו שהוא שואל את הקהל באצטדיון המרהיב על שם ארתור אש: "מה עוד אני צריך לעשות כדי שתעברו לתמוך בי?" ולפחות לדקה הנדירה הזאת, האוהדים באמת עברו לעודד את הסרבי. עכשיו שפת הגוף מדברת, שלא לומר צועקת. בעוד שדיוקוביץ' מתקשה להסתיר את החיוך, פדרר בלחץ אטומי, אפילו נדמה פתאום שהוא רוצה לגמור את הסיפור וללכת הביתה. עוד שגיאה לא מחויבת והנה אנחנו שוב בשוויון.
ופתאום המחשבות מתחילות להצליף. גמר הווימבלדון ההוא נגד נדאל ב-2008, ההפסד לספרדי בגמר אוסטרליה 2009 ויותר מכל: ההתרסקות מול טסונגה לאחר יתרון שתי מערכות. ואם אנחנו מעלים את התסריטים האלה, תהיו בטוחים שגם פדרר, חכם, מנוסה ומצליח ככל שיהיה, מתקשה להימלט מהם. והמומנטום, כלב ערמומי וחמקמק שכמותו, כבר עבר למגרש של הסרבי, שאכן עושה את הבלתי ייאמן בעוד הופעה בלתי נשכחת בעונה בלתי נשכחת.
עכשיו תצוף שוב השאלה השחוקה שעדיין אין עליה תשובה סופית: האם רוג'ר גמור? פדררופילים כמוני יענו לכם שלא, שהוא עדיין שווה מייג'ור אחד או שניים, כי גם בטורניר הזה הוא הציג פה ושם טניס מעולם אחר. הבעיה היא שהדגש הוא יותר ויותר על פה ושם. מנגד, פרשנים "אובייקטיביים" ומקצועיים יותר ידברו על המשבר המנטאלי. ירחיבו על כך שהשוויצרי הדגול הוא השחקן היחיד בטופ-10 שמשתמש בבק-הנד יד אחת. לא לחינם במערכה חמישית הכדורים שלו פתאום פוגעים במסגרת וטסים ליציע. היד פשוט גמורה.
אה כן, ואל תשכחו ש"הילד בן 30", או כפי שהיטיב לנסח המשורר הדגול א. בנאי:
מהרי נא והניחי על ליבי תחבושת/
בטרם תשכיביני לישון/
וספרי לי על הילד שהייתי/
איך שמחתי על הגרנד-סלאם הראשון