ונגר לא מאמן?

העובדה הפשוטה הזו – שאני מקשיב לפודקאסטים – היא כמאמר הביטוי "מושג ללעג ולקלס" בקרב כמה מחבריי לעבודה. אני מבין ומקבל את זה. זה באמת קצת חריג. מה לעשות, לא כולם מעדיפים לשמוע דיבורים באנגלית על פוטבול מכללות, כדורגל אנגלי, גולף או טניס בזמן שהם נוהגים באיילון. אני כן. ואני ממליץ גם לכם לעשות את זה. ולא רק בספורט. המגוון עצום. החל מפודקאסטים מרתקים בעברית על היסטוריה, דרך פודקאסטים מצחיקים, ועד כאמור – תכניות דיבורי ספורט, בעיקר מאנגליה ומארה"ב.

[אגב, בהנחה שיש ברשותכם טלפון מדור 2 ומעלה, שלא לדבר על סמארטפון או מחשב לוח, הפרוצדורה מאוד פשוטה: מורידים אותם למחשב ומעבירים לטלפון בכבל USB, או יותר טוב – מורידים ישירות למכשיר (אבל רק איפה שיש וויי-פיי, שלא יאכל לכם את חבילת הגלישה)].

אתמול בדרכי הביתה הקשבתי לפרק הכי עדכני בפודקאסט The Game, תכנית דיבורים על כדורגל אנגלי ואירופי של הטיימס הלונדוני (זה כזה ערוץ 1 לומר "הטיימס הלונדוני") בהנחייתו של גבריאל מרקוטי, בחור שיש סיכוי שאתם מכירים מ-Press Pass של ESPN.

מעבר לכך שמדובר בתכנית רהוטה, מעמיקה ואינטליגנטית, שמביאה מגוון של דעות מלומדות ומנומקות – כל אלה תכונות שמאד קשה למצוא בשיח הישראלי (וממש לא רק בספורט) – אחד הדברים הכי מדהימים בה זה שכולם נותנים לכולם לדבר, ואפילו מבקשים רשות ממרקוטי.

בתכנית שהאזנתי לה אתמול התנהל דיון בשאלה "מה הן ההחתמות הכי טובות והכי גרועות של הקיץ בפרמיירליג". מבין שלל הדעות (חואן מאטה וראול מיירלס בצד החיובי, קרייג בלאמי וג'ואי ברטון בשלילי, בין היתר), הועלתה גם הדעה הבאה: ההחתמה הכי גרועה של הקיץ באנגליה היא זאת של מיקל ארטטה ויוסי בניון בארסנל.

הדובר (שלא זיהיתי מי הוא) התחיל ואמר: "זה לא בגלל איכות השחקנים, כמו מה שהם אמורים לעשות". הוא התכוון כמובן לכך שלא רק שהם משחקים באותן משבצות על המגרש כמו ססק פברגאס וסמיר נאסרי, שעזבו את ארסנל הקיץ, אלא שאף אחד מהם הוא לא החתמה לטווח ארוך, ושבגלל שבארסנל ידעו שססק וסמיר עוזבים, הם היו צריכים להתכונן לזה טוב בהרבה. לפני כמה ימים אני הייתי כאן עדין בהרבה עם ארסנל, אבל גם אני לגמרי שותף לדעה שמדובר בהחתמות לכל הפחות בעיתיות.

***

נקודה מרתקת אחרת שהועלתה היא שיכול להיות שארסן ונגר הוא (כבר?) לא מאמן טוב. אחרי שהתחילו לפקפק בכישורי המנג'ר שלו, כישורי המו"מ שלו, שהאשימו אותו בפציעות הרבות של שחקני התותחנים ואחרי שלאחרונה נזרקה לאוויר הטענה שכל מה שהוא באמת טוב בו זה זיהוי כישרונות ושהוא צריך ללכת להיות מנהל אקדמיה – עכשיו גם הדאון-גרייד הזה עלול להילקח ממנו על ידי הדעה הרווחת.

הטענה נגעה לכך שבשנים האחרונות יותר ויותר שחקנים שהגיעו לארסנל בגיל צעיר עם הרבה פוטנציאל, נראו טוב מאוד בגיל 19, ובשנים שחלפו מאז לא יצא מהם כמעט כלום. שהם לא הציגו שיפור לאורך השנים, ושכשחקנים בני 24 הם כבר לא מהשורה הראשונה או השנייה בעולם, כמו שהם היו בקבוצת הגיל שלהם כנערים, או כמו שציפו מהם להיות.

דוגמאות לא חסרות והבולטות שבהן הם שחקנים כמו דנילסון, עמנואל אבואה, ארמנד טראורה, וגם תיאו וולקוט. וולקוט, למשל, הוא עדיין לא הרבה יותר מסילון שעדיף להכניס בדקה ה-70 כדי שיביא שינוי, ולמרות שהוא כבר בן 22, משמע – מזמן לא ילד, ומתחיל עונה שישית כשחקן אינטגרלי בקבוצה הבוגרת של ארסנל – הוא עדיין לא הפך לשחקן מספיק טכני כדי שאפשר יהיה לסמוך עליו עם הכדור לפרקי זמן ארוכים ובצורה יציבה. לגבי טראורה, הועלתה שם הדוגמא שלפני כמה שנים במשחק מגן הקהילה מול צ'לסי טראורה הצטיין, אבל פעמיים טעה בסגירה אלכסונית והוביל לספיגה – ושזה בדיוק היה המצב מול ליברפול לפני שבועיים וחצי. שוב ראינו שחקן מהיר שיודע לכדרר ולמסור, אבל טועה בפעולה טקטית פשוטה – שגורמת לארסנל לחטוף שערים. הדוגמאות האלה, של וולקוט ושל טראורה, מוציאות את ונגר כמאמן שכושל בהקניית כלים טכניים וטקטיים כאחד. נכון, לא חסרים שחקנים שהשתפרו משמעותית תחת ונגר, אבל מאגר הדוגמאות מתדלדל עם השנים.

***

אבל אולי זו בכלל לא הבעיה של ונגר, אלא של כל הכדורגל – אבל בזה אני אגע בפוסט הבא. בינתיים, מה שאותי מעניין – מעבר ללחכות ולראות מה יקרה עם ארטטה ובניון (שאני בהחלט מחזיק להם אצבעות, יש לי חיבה לארסנל), זה באמת לתהות – האם ונגר איבד משהו בטאץ' שלו כמאמן, כמלמד?

מעבר לדוגמאות שהוזכרו קודם, את רובין ואן פרסי למשל ונגר לא הצליח לרסן אף פעם. לא רק שבצפון לונדון לא הצליחו לגרום לו להישאר בריא לעונה שלמה אפילו פעם אחת ב-7 השנים שהוא שיחק שם (מתחיל עכשיו אתה-8), אלא שוונגר גם לא הצליח להפוך אותו לחלוץ יציב, כזה שמבקיע שערים, שלא לדבר על שחקן קבוצתי ומחויב. קיירן גיבס, שכיכב בנבחרות אנגליה הצעירות, נראה כיום – בגיל 21, רחוק יותר מתמיד ממקום בנבחרת הבוגרת. הוא, אגב, הושאל רק פעם אחת, לפני שלוש שנים, ומאז מתאמן באופן קבוע אצל ונגר. ושום דבר לא זז. דוגמא הפוכה היא של כישרון כמו קרלוס ולה, שהעונה מושאל בפעם הרביעית, ובגיל 22 ספק אם ונגר יקבל ממנו מה שכולם ציפו. גם עם שחקנים כמו יוהאן דיורו וניקלאס בנדטנר ונגר נכשל, והם לא הפכו לשחקני הרכב ראויים – גם ברמת הציפיות הנוכחית באמירויות.

ועכשיו יש שם חבורה חדשה של נערים שוונגר הולך לזרוק אל המגרש מוקדם מדי (גיבס עד היום לא התאושש מטראומת יונייטד) עם שמות מסקרנים כמו צ'מברליין (בן 18), מיאצ'י (18), פרימפונג (19), ג'נקינסון (19). איכשהו, התחושה היא שהם יהיו יותר קרובים בהישגים שלהם לאלה של קלישי (הגיע לקבוצה בגיל 18), אבואה (22), דנילסון (18) ונאסרי (21), פחות לאלה של אשלי קול (17), פרדריק ליונברג (21), פטריק ויירה (20) ותיירי הנרי (22). קשה שלא לשים לב למגמה.