עד לשריקת הפתיחה הבטחתי לעצמי שלא אצפה. יצאתי לטיול עם הכלבים, קבעתי בילוי עם האישה, לעזאזל, אפילו צחקתי על חבר שאמר לי שלפחות את המחצית הראשונה הוא לא יפספס.
הרי אם היינו עושים כאן דף בעד ונגד, אז בטור של הנגד אפשר לציין את ההתנשאות החצופה של יו"ר ההתאחדות ושל חלק מהשחקנים לפני יוון, את תצוגת הנפל בבלומפילד ואת הקמפיין הגרוע בעידן פרננדז (0 נקודות במשחקים נגד שתי היריבות על העלייה). ואם אני עושה רגע זום-אאוט, אפשר להגיד בשקט שמאז ביזיון דנמרק, נבחרת ישראל לא עשתה דבר שיצדיק את שיקום האמון של אוהדיה.
ולגבי טור הבעד? ובכן, אין. אז למה, למה, למה, בשם האלוהים נשארתי לראות את כל המשחק נגד קרואטיה? למעשה, זה לא שונה בהרבה מלצפות בחדשות ביום של פיגוע, להאזין לתכנית של נתן זהבי, או להמתין לנציג שירות של הוט/יס. הכל קשור כנראה להתמכרות שלנו למזוכיזם מזוקק. ואז מגיע השער היפה של חמד, ומערכת ההצדקה העצמית מתחילה לעבוד שעות נוספות. אולי בכל זאת יש סיכוי? ומתחילים החישובים, כמעט באוטומט. האם הלטבים יילחמו נגד קרואטיה? האם גיאורגיה תגנוב ניצחון נגד יוון? מישהו זוכר מה הם עשו בשואה? וכמובן שמתחילה המחצית השנייה ואנחנו שוב מתפרקים.
גול רודף כרטיס אדום רודף גול והרגל הקרואטית עוד נטויה. וכמה סימבולי שדווקא בן-חיים הוא שמורחק בבושת פנים. שריקת סיום. עכשיו נחזור להלקאה העצמית. ואחר-כך נשקע שוב בתרדמת נבחרת עמוקה. ונגיד מבלי למצמץ שהפעם לא נאמין לבלוף של עצמנו. שנחרים את הקמפיין הבא, ושגם אם לא, נבוא צנועים ומפוכחים. אבל הזמן יעבור, הזיכרונות יתעמעמו, הפרננדז יחזור לתכנית הרדיו שלו בצרפת. ויגיע ספטמבר, לא זה של הפלסטינים באו"ם, אלא זה של 2012, הבאה עלינו לטובה. ומישהו לידנו יזרוק בתום לב: "תכל'ס? חוץ מכריסטיאנו רונאלדו, פורטוגל לא נבחרת משהו".