לארגנטינה יש את ליאו מסי, קון אגוארו וקרליטוס טבס. בברזיל מדברים כולם על ניימאר, ולידו בוהקים בניצוצם האפשרי גם פאטו ורוביניו. בחלומות של אורוגוואי מופיעים דייגו פורלאן, לואיס סוארס ואדינסון קבאני. ככה זה – אם אחת מהנבחרות הללו תזכה בקופה אמריקה 2011, האשראי ייפול כפרי בשל אצל הכוכבים. גם אם הזכיה תגיע אחרי שלוש פעמים 0:0 וניצחון בפנדלים, הגביע יהיה רשום בטאבו על שמם של הפנטזיסטים. ככה זה – בניגוד למונדיאל וליורו, זכיה בקופה אמריקה היא לא מקום ראשון ופסגת הטורניר, אלא גם הזכות להתהדר בכתר מלכת היופי.
מאז ומתמיד היה הכדורגל הדרום אמריקאי שם נרדף לקצב, תשוקה וסגנון אמנותי. המפגשים של המורשת הזו עם הכדורגל האירופאי חייבו לפעמים שינויים בתפיסה, השלמות והתאמות – ראה כל הדיונים והוויכוחים על האבולוציה של נבחרת ברזיל - אבל האתוס מעולם לא נעלם: אנחנו כאן כדי לבדר ולהתבדר. ואם בטורנירים העולמיים הגדולים זה נתקל לפרקים בחומות של שמירה, בטקטיקות הרסניות לעייפה ובכסאח מפרק יומרה, הרי שכאן, בקופה אמריקה, במגרש הביתי שלנו, יש לנו שלושה וחצי שבועות לשכוח מסגירות אלכסוניות, שמירות לחץ ותיקולי מחץ. יש מקום כדי להזכיר לעצמנו בפרט ולעולם בכלל בשביל מה באמת קיים המשחק הזה: לתעתע, לשגע, להעפיל לפסגת היצירה, לדלג אל רקיע ההשראה, להצית את הדימיון והנשמה, לעצור את הנשימה.
מדובר לא רק באידיאולוגיה, פילוסופיה ו-DNA, כי אם במסורת. בזכות המסורת, אומר טוביה החולב בכנר על הגג, הצלחנו לשמור על שיווי המשקל שלנו הרבה מאוד שנים. בזכות המסורת, דרום אמריקה היא יבשת הכדורגל המרהיב, מלהיב וסוחף, גם כאשר הולנד וספרד וברצלונה וכדומה מנסות להשתלט על ההגמוניה הטיקי-טאקית.
אבל מסורת אחת הנעדרת ממפגני הכדורגל הסוערים והמסעירים של נבחרות דרום אמריקה, היא זו של האנדרדוג. מאז 1979, 11 טורנירים, הייתה רק נבחרת אחת שהצליחה לבלום את השטף של ברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי. קולומביה הייתה אלופת 2001 כאשר הטורניר נערך על אדמתה. הזוכה הקודמת שלא מהטריו הבכיר הייתה פרגוואי לפני 32 שנים. גם העובדה שברזיל זכתה בארבעה מחמשת הגביעים האחרונים, מסמלת סוג של סוף מוכר וידוע מראש. ותסכימו שיחסי הציבור של הכדורגל, גם זה הרומנטי והכובש, זקוקים, לצד זיקוקי דינור, גם לקורטוב של תחרות, מתח, תעלומה, שינוי.
פרו, מקסיקו, בוליביה, קוסטה ריקה, ונצואלה, ואקוואדור יביאו את הגיוון מצד הצבע, הפולקלור והססגוניות. פראגוואי וקולומביה מסוגלות ביום טוב לקרוא תגר על יריבה זו או אחרת, אבל אין להן סגל ועומק היכולים להביא שני ימים טובים שכאלה ברצף. נשארנו עם נבחרת אחת לה יש פוטנציאל לחבר הפעם בין הכיף לתועלת, בין האופי ליופי, בין המסורת להפתעה. נשארנו עם צ'ילה.
היו זמנים שבישראל עוד קראו לצ'ילה צ'ילי. ואכן, הפעם מדובר באנדרדוג עם פלפל חריף. צ'ילה מודל העשור השני של המאה ה-21 היא נבחרת מאוזנת – טכניקה ויעילות – בהתהוות. ראיתי אותה פעמיים בגביע העולם בדרום אפריקה, בהפסדים לספרד (2:1) ולברזיל (3:0), ולמרות שהיא סיימה את המשחקים הללו עם הזנב בין הרגליים, ניתן היה להבחין כי היא מתחילה לפתח גוף שרירי ואקזוטי העומד לשרת אותה טוב יותר בעתיד.
יכול להיות שהעתיד הזה כבר כאן. לכאורה, צ'ילה של קיץ 2011 היא הנבחרת של אלכסיס סאנצ'ס בן ה-22, חלוץ אודינזה שחצי אירופה דולקת בעקבותיו ואשר רוב הסיכויים שאת המסירות שלו בעונה הקרובה הוא יחלק לדויד וייה ופדרו, ויקבל מצ'אבי ואנדרס אינייסטה. אבל סאנצ'ס הוא רק החותם, הקבלה הצ'ילאנית הנוכחית, לכל עובדי האלילים שלא מסוגלים לראות מעבר לכתף של איזה סופרסטאר. צ'ילה של סאנצ'ס היא הרבה יותר מסאנצ'ס. כמו שכתב כאן דניאל שחק, זוהי צ'ילה שבה הברק מגובה למשל על ידי ארתורו וידאל, הקשר הרב גוני של לברקוזן, שהרקורד הדפנסיבי שלו מתחרה עם התרומה ההתקפית. זוהי גם צ'ילה של לואיס חימנס מצ'זנה, שהסתובב הרבה באירופה, כולל ווסטהאם ואינטר, ועכשיו מסובב להרבה הגנות את הראש. זוהי צ'ילה של הקשר היצירתי מתיאס פרננדס, אחד הכשרונות הגדולים שאולי לא הבשילו עד הסוף לכלל רף כל הציפיות, אבל עדיין מסוגל לעורר השתאות והערכה, כפי שקרה לו לא מעט בספורטינג ליסבון.
לחלוץ אומברטו סואסו יש רקורד כיבושים שמיימי, ורק העובדה שהוא משחק בליגה המקסיקנית (מונטריי) מכרסמת קמעה בהילה ובתהילה. במרכז השדה ניצב גם גארי מדל, המכונה "גאטוסו הצ'ילאני", שבסביליה בונים עליו כאחד מעמודי התווך שיבנו את הרענון והשושלת המצליחה החדשה של הקבוצה מאנדלוסיה.
צ'ילה של הקופה אמריקה האחרון בוונצואלה ב-2007 ביישה את הפירמה עם תבוסה 6:1 לברזיל, שבעקבותיה אף נחשף שכמה שחקנים בילו את הלילה שלפני המשחק בהילולת שתיה וגילופין. החטוטרת הזו לא יורדת מסדר היום ומהגב הצ'ילאני מאז, והיא תוסר רק אם בארגנטינה 2011 יגיע התיקון. אין טיימינג טוב יותר לנבחרת צוברת תנופה ובטחון, שאף ניצבת כרגע במקום ה-13 בדירוג פיפ"א.
צ'ילה תחנוך נגד מכסיקו את משחקי הקופה אמריקה ה-36 שלה. היא אירחה את הטורניר שש פעמים. אך הפלא ופלא, היא מעולם לא זכתה בו. פראגוואי, פרו וקולומביה כבר היו בין המנצחות, בעוד בסנטיאגו נאלצו להסתפק ו/או להתאבל ארבע פעמים על סגנות, מקום שני בלבד – ב-1955, 1956, 1979 ולאחרונה ב-1987. שני הגמרים האחרונים אליהם הגיעה נערכו בבואנוס איירס. ב-87' היא נוצחה על ידי אורוגוואי 1:0, אבל שיא האכזבה נרשם ב-79', כאשר הטורניר נערך בשיטת בית וחוץ פרט לגמר, ולמרות שלא הפסידה בו – 0:0 אחרי 120 דקות – איבדה צ'ילה את הגביע לפראגוואי בגלל הפסד 3:0 באסונסיון מול ניצחון 0:1 בסנטיאגו.
הפעם, שוב בארגנטינה, אין יותר פיתולים בשיטה. הדרך ברורה וחדה, וכך גם אמורה ועשויה להיות ההופעה הצ'ילאנית. ביום טוב אפשר לראות את הצ'ילי שורף את הלשון והדשא.