מסי, לא רק המבחן שלו (gettyimages)
חודש לפני משחק הפתיחה של הקופה אמריקה, 07:00 בבוקר שעון בואנוס איירס. כ-150 אוהדים צעירים התעוררו הרבה לפני שעת היקיצה הרגילה שלהם והמתינו בסבלנות בשער היציאה משדה התעופה בבירת ארגנטינה. כל צללית נמוכת קומה מאחורי דלתות הזכוכית הקפיצה אותם, כל הליכה זריזה ונחושה גרמה להם להזדקף. ואז הוא יצא אליהם, ואיתו הגיעו תקוותיה של מדינה שלמה. ארץ שנושמת כדורגל וחשה חנוקה מאז 1993, אז זכתה הנבחרת הלאומית הבוגרת בתואר האחרון שלה. הציפיות ממנו כמעט לא אנושיות, אבל האם טורניר הקופה אמריקה הוא בכלל המבחן של ליאו מסי?
"עכשיו המטרה שלי היא לזכות בקופה אמריקה, חסר לי רק תואר עם הנבחרת", ירה הבחורצ'יק את הקלישאות שכולם ציפו לשמוע. "כמובן שאנחנו באים במטרה לזכות בתואר, יש לנו נבחרת חזקה ומאוד מגובשת". את הדברים האלה אמר יותר משבוע לפני פתיחת האימונים ועוד מבלי לדעת מי ייכלל בסגל. מאז מצטבר הלחץ ותופס גובה, ומסי הוא הכתובת העיקרית. ככה זה כשאתה השחקן הטוב בעולם רגע אחרי עוד זכיה בליגת האלופות של אירופה, אלא שבמקרה שלו הציפיות לא מחוברות למציאות. לא מתחשבות בקשיים האמיתיים של ארגנטינה. בחסרונותיה הזועקים לשמיים. למה לעסוק בזה כשיש לך את מסי? מדוע להציף בעיות כשאפשר להתרברב ביהלום? למה לחפש פתרונות כשאפשר לחכות למשיח?
"רק ננסה שיהיה למסי נוח, ננסה לעמוד בקצב שלו", הסביר אנחל די מריה מריאל מדריד, בעוד שאסיקיאל לאבסי מנאפולי הוסיף: "יותר קל לשחק כאן, הוא עושה הכל טוב". אבר באנגה מוולנסיה, שאמור להפוך בשנים הקרובות לצ'אבי של ארגנטינה, הלך צעד נוסף קדימה בהתנערות מאחריות: "ננסה לשחק כדורגל טוב ואנחנו יודעים שיש לנו את מסי, שהוא הטוב מכולם". גם אחרים אמרו דברים דומים, אבל המסר ברור: גם על המגרש מחכים למשיח, שיצטרך להפעיל את קסמיו במקרה שהתכניות ייכשלו. ויש גם עוד אבחנה - כמעט כל המתראיינים בתקופה האחרונה הם שחקני מרכז שדה והתקפה. איש לא מדבר על שחקני ההגנה. איש לא מדבר עם שחקני ההגנה. איש לא רודף אחריהם כי זו ערוותה של ארגנטינה, שכולם מקווים שלא תיחשף שוב ברבים.
עד כמה המצב גרוע? די אם נסביר שבעוד בטורניר מצפים להצגות מצד כשרונות התקפיים כמו לואיס סוארס, אלכסיס סאנצ'ס, ניימאר, פאטו, רוביניו, לוקאס באריוס, דייגו פורלאן, אדינסון קבאני, נלסון ואלדס ואחרים, באימוני המארחת ארגנטינה מתורגלים ניקולאס בורדיסו וגבי מיליטו במרכז ההגנה. קראתם נכון, שני שחקנים שכיום היו אוכלים אבק גם מדקל קינן. מה החלופה? אסיקיאל גראיי וניקולאס פארחה הצעירים, ששיתפו פעולה בזכיה בזהב האולימפי ב-2008, אבל לא זכו ליותר מדי עדנה ו/או ניסיון מאז. מרכוס רוחו, ילדון כשרוני מספרטק מוסקבה, אמור לתפוס את עמדת המגן השמאלי הבעייתית. באגף ימין המצב טוב יותר, בשער קצת פחות והקישור הדפנסיבי לא יהיה הבעיה. בלמים? נאדה.
"הרעיון הוא שיהיה לנו הרבה את הכדור, אבל גם להיות אגרסיביים. אנחנו צריכים להיזהר שלא לעשות טעויות ולאבד כדורים שייצרו הזדמנויות מפתיעות ליריבה", התריע פרננדו גאגו אחרי מספר אימונים. "חייבים לנסות כל הזמן למצוא את המרווח שיאפשר להעביר כדור לשחקני ההתקפה הנפלאים שיש לנו". הדברים האלה של קשר ריאל מדריד, שככל הנראה לא יקבל הרבה דקות על חשבון חבייר מסצ'ראנו, אסטבן קמביאסו ואבר באנגה, חושפים את שני הפנים של הבעייתיות. ראשית, אסור לאפשר להגנה הזאת להתמודד עם הפתעות. שנית, ארגנטינה כולה בונה על ההתקפה שתציל אותה.
וההסתמכות הזאת על ההתקפה מתנקזת שוב לעבר מסי. לא שלארגנטינה אין כלים התקפיים אחרים, יש לה יותר מלכל נבחרת בעולם, אלא שהפרעוש הוא היסוד שבבסיס הבניין. בכל האימונים במחנה הנוכחי עד כה תורגלו חוליות התקפיות שונות ומשונות. פעם באטיסטה ניסה את די מריה, מיליטו ואגוארו, פעם את היגוואין, טבס ולאבסי. בכל הפעמים, בלי יוצא מהכלל, היה מסי חלק מהחוליה. תמיד כשחקן חופשי, תמיד כזה שממנו מצופה לספק את מגע הקסם. את הישועה.
"יש לחץ על כולנו, אבל הלחץ על מסי הוא אדיר כי הוא השחקן הטוב בעולם וכולם מסתכלים עליו בציפיה", הודה באטיסטה בשבוע החולף. המאמן הביט מהצד בליאו מנסה כל דבר אפשרי בגביע העולם בקיץ שעבר בדרום אפריקה, ובסוף סופג את כל הביקורת על שלא סחב את הנבחרת כמו דייגו. הוא רץ לחוד, מסר, ירד לאחור לקבל כדורים, פרץ מהאגפים ובעט לשער. חוץ מלכבוש הוא עשה הכל, אך שעריו לא באמת חסרו לארגנטינה. היו אחרים שיכולים היו לספק את האספקט הזה. חסר לו החופש האמיתי לעשות את מה שהוא הכי טוב בו. חסרה לו הגנה מסודרת שמשחררת לחץ ומקנה תחושת בטחון. חסר לו קשר יצירתי מאחוריו, אז הוא הפך לכזה.
מה עושים? סרחיו באטיסטה החליט לנסות ולהפחית את הלחץ בצורה אחרת. "באימונים הוא טוב. הוא מרגיש נוח בתבנית הקבוצתית שלנו ולכן אני רגוע", אמר המאמן, וחשף תכנית שמטרתה להרגיע: "אם נראה שמסי לא מגיע, הרעיון הוא שמישהו יתפוס את מקומו. יש לנו חלוץ מרכזי כמו היגוואין ואנחנו מאמנים אותו שלא יהיה תקוע רק כחלוץ ברחבה, אלא שיזוז קצת. מסי יראה שהוא הטוב בעולם, זו רק תכנית הגיבוי שלנו". העניין הוא שזהו כנראה רק ניסיון פסיכולוגי, כי כאמור מעולם לא תורגלה באמת אפשרות כזאת. מסי תמיד בחלק הקדמי והיגוואין לא נמצא שם לרגע בלעדיו.
הציפיה משחקן בודד שיסחב נבחרת שלמה לתואר בכדורגל המודרני היא בלתי סבירה, למרות שלמדנו שצירוף המילים הזה נוטה להיות מופרך כשזה קשור למסי. אולי בגלל זה הלחץ לא קיים רק בקרב הארגנטינים. אפילו דני אלבס הצטנע: "אנחנו באים לשחק בבית של מסי וכולם מצפים שארגנטינה תגיע לגמר". וכששומעים הצהרה כזאת מצדו של שחקן נבחרת ברזיל חובה לתהות מה לא בסדר בכל הסיפור. ומה אומר מסי? "הייתה אכזבה גדולה בדרום אפריקה ודבר לא ימחק אותה. בארגנטינה חיים את הכדורגל עם המון תשוקה, וזה טוב. אני לא לוקח את זה לכיוון של לחץ, אלא כדבר יפה. כאן תמיד קיימת להיטות לזכות בתואר, אנחנו הולכים לשחק מול הקהל שלנו וזאת הזדמנות גדולה. יש משהו יותר יפה מלהשתתף בטורניר כזה במדינה שלך?". אולי גם בגלל דיבורים כאלה, שמקרינים שלווה חוצנית, כולם מצפים ממנו לנצח לבד. אפילו שזה בעצם המבחן של חבריו.