הצל שלי ואני

אני מפחד. הנה, אמרתי את זה. אני מפחד. יש בהודאה הקלה מסוימת, אבל זו לא הסיבה שאני מודה. האמת? אני לא באמת בטוח מה הסיבה, אבל זה כבר בחוץ אז מה זה משנה. ממה יש לי לפחד, אתם שואלים? שאלה טובה. האמת היא שגם אני לא הצלחתי, במשך זמן די רב, להבין מאיפה הפחד מגיע, אבל עכשיו אני מבין ויתרה מכך, אני גם מבין למה לא הבנתי קודם. סיבכתי קצת, נכון? בואו נפשט. התחלתי לא מזמן לראות את הסדרה הזאת ב-HBO, "משחקי הכס" (Game of Thrones). אם לא יצא לכם עדיין, מומלץ בחום. בכל מקרה, באחד הפרקים הראשונים אמרו שם איזה משפט שתפס אותי. אני אנסה לתרגם אותו: "כל מה שנאמר במשפט לפני המילה 'אבל' חסר משמעות לחלוטין". זה גרם לי לחשוב – מה אם כל מה שעשיתי עד עכשיו זה החלק במשפט של לפני ה'אבל'? 16 גראנד סלאמים, אין-ספור תארים קטנים, מאזן ניצחונות-הפסדים שנראה כמו תוצאה של משחק כדורסל בין הלייקרס לתאומות שלי – מה אם כל זה חסר משמעות, מה אם כל זה יסתכם ב"רוג'ר פדרר, טניסאי אדיר שזכה בעשרות תארים, אבל לא הגדול בכל הזמנים. למה? כי את נדאל הוא לא היה מסוגל לנצח".

• החל מיום שני, שידורים ישירים באתר מטורניר ווימבלדון

לכם זה אולי נראה מגוחך, אבל אני לא מסוגל להפסיק לחשוב על זה, שזו גם בעיה בפני עצמה. פעם זה לא היה כך. אתם יודעים מה הנכס הכי גדול שיכול להיות לספורטאי? אני אגיד לכם. כשרון, אתלטיות, מוסר עבודה, הכל חשוב מאוד, אבל הדבר הכי חשוב, ולא איכפת לי אם זה טניס, כדורגל, מירוצי מכוניות או לא משנה מה – זו היכולת לחשוב בקטן. היכולת הזו לקחת משחק ולפרק אותו למאות או אפילו אלפי רגעים קטנים, ואז להתרכז בכל אחד מהם בנפרד. כל רגע בפני עצמו. זו הגדולה האמיתית. ובטניס זה פי כמה וכמה חשוב כי בטניס יש לך המון זמן לחשוב. הרבה יותר מדי. תחשבו על זה רגע, רוב הראלים נמשכים פחות מחצי דקה. זאת אומרת שעל כל חצי דקת משחק יש עצירה של לפחות אותה כמות זמן (ומולו זה הרבה יותר, אבל לא באתי ללכלך) שבה הגוף נח, אבל המוח עובד. וזה מועד לפורענות. פעם הייתי המאסטר של לחשוב בקטן. אני נשבע לכם שהיו פעמים שהייתי משחק ושוכח מה התוצאה מרוב שהייתי מרוכז בכל נקודה בנפרד. תעברו על משחקים שלי משנים קודמות. אם תחפשו את זה, מדי פעם תוכלו לראות אותי מופתע שהמשחקון בכלל נגמר.

וגם היום אני עדיין מצליח להתרכז כך מול כל טניסאי בסבב חוץ ממנו. קחו את המשחקים שהפסדתי בשנים האחרונות (אני מדבר על גראנד סלאמים, טורנירים קטנים זה בשביל אנדי מארי). דל פוטרו בארה"ב וסודרלינג בצרפת תפסו את משחק חייהם וניצחו. מברוק. נגד ברדיץ' בווימבלדון תפסתי יום שחור. גם זה יכול לקרות. דיוקוביץ' בארה"ב ואוסטרליה היה פשוט יותר טוב ממני ותאמינו או לא, גם עם זה אין לי בעיה כי אני יודע שמולם זה עניין של יום נתון ויהיו יותר ימים שבהם אני אהיה עדיף מאשר ההיפך, אבל איתו זה לא ככה ותהרגו אותי, אני לא מצליח להבין למה. ראיתם את הגמר לפני שבועיים. 2:5 במערכה הראשונה ואני לא מצליח לסגור עניין. אני, לא תגידו איזה ילד שבחיים לא הוביל עליו. אני יודע איך לסגור מערכה, תאמינו לי. יש לי 16 גביעים שמחלקים רק לאנשים שיודעים לסגור מערכות. אבל מולו הכל שונה כי פתאום, בלי אזהרה, אני מתחיל לחשוב. איזה פורהאנד הולך לרשת ואני לא מסוגל להתנתק. אני מתחיל לחשוב על כל האנשים שצופים, על זה שזה גמר אז אם אני מפסיד אני לא יכול לברוח לחדר הלבשה. אני צריך לשבת שם כמו אידיוט, לשים את הכובע של הספונסר הזה, את השעון של הספונסר ההוא, לחכות עד שיארגנו את הבמה המאולתרת והספונסר הראשי, שאף פעם לא יורד מגיל 89, יסיים לדבר. כל הדברים האלה רצים לי בראש ומשם הכל מתחיל להתחרבן.

ואני מוכן להישבע שהוא מריח את זה. הוא יודע. הוא מחכה להזדמנות ואז מגיע לאחד מהכדורים האלה שאף אחד אחר לא מגיע אליהם גם עם מונית, ונגמר הסיפור. אני באמת לא יודע איך הגעתי למצב הזה כי גם היום אין אף אחד שיכול לשכנע אותי שהוא טניסאי טוב ממני. אין גם אף אחד שישכנע אותי שהוא טניסאי טוב כמוני, אבל בכל פעם שאני פוגש אותו זה נראה כמו שזה נראה. הבעיה היא שעבור שאר העולם אני עדיין הטוב ביותר. אני מקבל יותר כבוד מכל טניסאי אנגלי בווימבלדון, מכל אמריקאי בפלאשינג ומכל צרפתי ברולאן גארוס. הפרשנים ביורוספורט עדיין מדברים עליי כאילו לא הפסדתי אף משחק בקריירה. זה הופך את הכל לגרוע יותר כי זה לאכזב את כולם כל פעם מחדש. זאת התבכיינות, אני יודע, אבל אתם חייבים להבין איזה סלט יש לי בראש בכל פעם שאני עולה לשחק מולו.

אני באמת לא יודע איך זה התחיל. אולי זה עניין של גיל, אולי אלה התאומות (שמעתי שקוראים להן בצחוק Double Fault), אני לא יודע, אבל בזמן האחרון אני מנסה להכניס את עצמי לפרספקטיבה מחדש, ובשביל זה טוב שהגיע ווימבלדון. הרי בואו נהיה כנים, בחימר גם בלי כל הבלאגנים בראש כנראה שלא הייתי מנצח אותו, אבל כאן ובארה"ב יש לי עוד צ'אנס. ואני לא צריך עוד הרבה גביעים. באמת שלא. אם אני עומד היום על 16 והוא על 10, אני באמת מאמין שעוד שניים יספיקו כדי להבטיח שהוא לא יגיע אלי. הרי הוא בן 25 והמשחק שלו פי אלף יותר פיזי משלי. זה אומר שנשארו לו גג עוד שלוש שנים ברמה הזו. ל-16 הוא עוד יכול להגיע, אבל ל-18 אין צ'אנס. זה מה שמניע אותי, זה מה שאני מנסה להכניס לראש עכשיו. עוד שניים וגמרנו. עוד שניים ואף אחד לא יוכל להגיד שום 'אבל'. עוד שניים ואני יכול לפרוש בשקט. עוד שניים, ואם זה לא יותר מדי לבקש, שלפחות אחד מהם יהיה מולו בגמר. כי האמת היא שאני לא באמת מפחד ממה שיגידו עליי, אני לא באמת מפחד מה-'אבל' של אף אחד. אני רק צריך להוציא את ה-'אבל' הזה מהראש שלי. זה הכל.