זה היה משחק גרוע ולא ראוי לסידרת גמר שהתפתח לדרמה והסתיים כקלאסיקה מודרנית. 48 הדקות במשחק 2 לא רק שהוכיחו שוב כי מקומו של דירק נוביצקי נמצא בין הגדולים, עם או בלי טבעת אליפות, אלא שגם בסידרה נטולת הייפ ואקסייטמנט, רחוקה מלרגש כפי שעשו בוסטון ולייקרס ונטולת איכות, יש בליגה הטובה בעולם יופי נדיר. ורגעים שלנצח נזכור, בדיוק כמו בפרסומת המלווה את משחקי הפיינלס.
מעצבן לחשוב, אבל מיאמי ניצחה משחק אחד בהילוך שני וכמעט שלקחה את השני בהילוך ראשון. היא נהנתה מדאלאס הרעה יותר מאשר מעצמה במשך 3.5 רבעים. אני גם לא קונה את דברי לברון ודוויין ווייד בסיום והכחשותיהם כי אחרי ה-73:88 הם לא חגגו.
זו הייתה תרועת ניצחון. אבל ליהירים מגיע להפסיד. כי ב-7:15 הדקות האחרונות, מושג שיתקבע מעתה לפרנצ'ייז ולספר השיאים של סדרות הגמר, הקבוצה הכי איכותית שיש שיחקה אנטי כדורסל. אולי בעצם לא שחיקה. בכדורגל קוראים לזה בונקר – להוביל 0:2 ואז למסור מרגל לרגל או להחזיר כדור פעם אחר פעם לשוער כדי לבזבז זמן. זהו לא כדורסל, חברים. במיוחד בקבוצה בה מככבים לברון ג'יימס, דוויין ווייד וכריס בוש. לכן, ראוי שהפסידו. עוד יותר ראוי שהפסידו ליריבה שלא רק שנראתה נורא אלא הציגה את משחקה הגרוע בפלייאוף.
הכי ראוי הוא נוביצקי. כי כמו בשלהי המשחק הראשון החברים שלו נתנו לו את הכדור וברחו, כמו אמרו "הבאנו אותך עד כאן, עכשיו זה בידיך". שניים משלושת סלי הסיום, כולל סל הניצחון, השיג בידו השמאלית. במהלך המבריק האחרון, הוא עבר בקלות את כריס בוש, לכאורה שחקן מהיר וזריז ממנו בהרבה אך במציאות וגם הלילה אוברייטד מחפיר ועצלן, וגם מול העזרה של יודוניס האסלם ידע לקלוע.
כשנוביצקי קלע באין מפריע, משהו שראינו לראשונה בסידרה באותן 7:15 דקות, מיאמי היסטרית. שלושה פוזשנים רצופים הכתובת האחרונה היו האסלם המהסס מחצי מרחק, בוש עם הראש בקיר וביבי שלמרות משחק טוב אינו קלאץ' פלייר כפי שהיה בסקרמנטו לפני עשור. כשהכדורים כבר הלכו ללברון ולווייד הם נסחפו בזרם וירו. לא היה שם מהלך מתוכנן אחד, מהלך של כדורסל בניגוד להצלת המולדת.
אני מודה היום שעצוב לי. עצוב לי שהאלופה שבדרך תהיה זו שכמעט כל מהותה הוא יכולת אישית נטו של שניים וחצי שחקנים והיא יכולה עוד לנצח 1:4 מבלי להתאמץ. עצוב לי שהאלופה הבאה יכולה להיות הקבוצה הכי לא סקסית, שאין בה שחקן אחד שנתן 4 רבעים מצוינים, ושאחרי ככלות הכל והקליעה היא שדדה משחק שלא הגיע לה. אני כן מעודד כי דירק נוביצקי חזר, כי מיאמי תחשוב אחרת ותתאמץ יותר מעתה ואולי זו בדיוק התרופה לה הגמר הזה היה זקוק כדי להתרומם.
עצוב לי גם כי הודעת הפרישה של שאקיל אוניל רק הוכיחה שאני צודק: ששחקן שכזה, אמן וליצן, חסר ברגעים נטולי השראה ומאפיל על גמר, על הרגע לו חיכינו בציפייה דרוכה עונה שלמה. ושהשתיים הללו פשוט לא ראויות, כקבוצות, לאליפות. אבל יש ביניהן אחד או שניים שכן. בשביל רגעים כמו אלו שחווינו הבוקר כיף להסתובב עם עיניים טרוטות כי יש בהן ניצוץ, והשעות הבלתי סבירות הופכות לפתע הגיוניות. בגלל 2:44 הדקות בהן נוביצקי קלע 9 נק' רצופות WE LOVE THIS GAME. רק בקשה אחת: אל תרדימו אותנו במשחקים הבאים שוב. בעצם, אל תעירו אותנו מהחלום הכל כך נפלא שחלמנו היום.
נזכרתי בדברים:
א. נוביצקי עבורי הפך מג'רמנייטור לטרמנייטור. רשמית. עם כל הכבוד להוא המקורי.
ב. מיאמי עדיין תהיה אלופה, נאהב את זה או לא. למרות שבניגוד לאלופות אחרות שהגיעו לשיא היכולת בפיינלס היא רחוקה מכך, זו עדיין חבורה טובה יותר. פשוט ברמה אחת מעל המאבריקס.
ג. ביג זי, אדי האוס, ג'יימס ג'ונס, ג'מאל מגלור, ג'וואן האוורד, אריק דמפיר. כל כך הרבה ווטרנים ושחקנים מנוסים שחלקם אף נתן תפוקה לא רעה כשנקרא לדגל יושבים על ספסל ההיט. מתי ילמד אריק ספולסטרה את לקח מייק ד'אנטוני וירחיב את הרוטציה? אלו הם שחקניך. אתה החתמת אותם. תסמוך עליהם או שתשחררם.
ד. לא מלהיב, כבר אמרתי? אפילו המסע"ת לא מספקת כותרות. היכן שרק והחמור? הפסיכיאטרית של ארטסט? השיגרה התמידית של ריי אלן?
ה. נוביצקי. לארי. בירד אמר השבוע כי מחמיאה לו ההשוואות שעושים ביניהם בארה"ב. זה רחוק מלהיות אמיתי, אבל 2:44 הדקות האחרונות הוכיחו שהוא הכי קרוב שיש.