סימנים כחולים
קל להאשים את ההנהלה, אבל הקריסה בפ"ת החלה בעקבות מדיניות הייצוא לפני יותר מעשור
לא יילך בלי תוצרת מקומית
כשיוצאים למלחמה אין התלבטות באיזה צד לבחור. זה בא טבעי. אתה הולך עם המולדת שלך, המקום שבו גדלת, המורשת שהונחלה אצלך עמוק בלב. אתה הולך עם הזהות שלך, ותחושת הגורל המשותף היא גם זו שתידחף אותך לניצחון בשדה הקרב. לקרבות על מגרש הכדורגל אף אחד לא יוצא כדי למות, אבל העיקרון דומה - בלי זהות, בלי עבר או עתיד משותף, אין לך שום סיכוי לשרוד.
להפועל פתח תקוה אין שום סיכוי לשרוד. תיקו הערב מול הפועל אשקלון אמנם יספיק לה כדי להימנע מפרידה אוטומטית מליגת העל, אבל היא יוצאת למאבק הזה בלי כלים לצאת ממנו בחיים. המועדון שהיה שם נרדף למסורת, הקרבה וטונות של זהות, עולה למשחק ההישרדות עירום לגמרי, כשרק השם והסמל נותרו שם, מחוברים לחולצה אבל תלושים מהמציאות.
פופולרי מאוד להאשים את ההנהלה הנוכחית, ובראשה הבעלים תומר סיני, במצב של הפועל פתח תקוה העונה. אין בדברים הכתובים כאן שום ניסיון לצאת להגנתו של סיני וחלקו בקריסת הקבוצה מאז הוחלט על הפרידה מיובל נעים, רחוק מכך, אבל הגורם לגסיסה של הכחולים טמון עמוק הרבה יותר והוא פרוש לאורך יותר מעשור.
בסוף שנות ה-90 החלה מדיניות הייצוא. בית החרושת של מחלקת הנוער עבד כמו מפעל היי טק. 3-4 שחקנים עלו מהנוער לקבוצה הבוגרת על בסיס עונתי, השתלבו במהירות שיא, כיכבו על הדשא באורווה ולא הרבה אחר כך נמכרו תמורת סכום נאה. היעד היה בדרך כלל מכבי חיפה, אבל לא רק, והרשימה ארוכה. וואליד באדיר, מנור חסן, מיכאל זנדברג, יוסי שבחון וטוטו תמוז הם רק קצה הקרחון. כל עוד בית הספר לכדורגל ייצר כוכבים, המצב על פני השטח נראה נפלא. הפועל פתח תקוה היתה רעננה, תוססת, צעירה ואנרגטית, ושיחקה כדורגל שהדביק אותה באופן קבוע לצמרת. כל ילד בעיר רצה להיות שם כשיגדל. הבעיה החלה כשפערי התקציבים בליגת העל הלכו והתעצמו. הדחף למכור כישרונות מקומיים רק התגבר, אבל שחרורם השאיר את פ"ת בלי יכולת אמיתית להתמודד עם קבוצות חזקות יותר.
עונת 1999/00 הייתה נקודת השיא האחרונה (מקום 3) ומאז זה מדרדר בסגנון כדור שלג. מקום שישי בטבלה הפך לשמיני, ותשיעי הפך לירידה ללאומית ב-2007. גם החזרה ממנה עונה אחר כך לא שינתה שום דבר מהותי – פ"ת קבוצת תחתית חלשה ודי חסרת אונים. במקביל לקריסה קרה תהליך חמור הרבה יותר - מכבי פ"ת בחסות הלוזונים החלה לנסוק ולקצור הצלחות. מה שנראה כמו שינוי זמני בהגמוניה בעיר, שרובה ככולה אוהדת הפועל, התברר כמהפך אמיתי ושורשי. ההצלחה של מכבי עבדה, מחלקת הנוער שלה סיפקה את הסחורה וכל ילד שחלם על קריירה משגשגת עשה בצדק את הדרך אליה. בתוצאה לא קשה להבחין. כבר כמה שנים טובות שמכבי מייצרת כוכבים, או לכל הפחות שחקני הרכב לגיטימיים - טל בן חיים, עומר דמארי, ניצן דמארי, רוביל סרסור, עומר גולן – בעוד שבהפועל תתקשו למצוא אחד שראוי לציון.
וכשאין חומרי גלם המפעל פושט רגל, וכשזה קורה אין ברירה אלא לעבור לייבוא. הפועל פתח תקוה של היום היא מוטציה מפחידה של הקבוצה הרעננה מהעשור הקודם. צעירים יש, גם לא מעט מוטיבציה, אבל דריסת הרגל של מחלקת הנוער לא קיימת. למשחק ההישרדות הערב באשקלון יגיע סגל שמונה באופן מחריד רק שני שחקני שדה שגדלו במועדון - גל כהן ויניב לוזון (הו, האירוניה). כל היתר הם זרים או ישראלים שלמדו לשחק כדורגל במקומות אחרים - טוברוק (רפי דהן, אלון תורג'מן), מכבי ת"א (אייל שן, עמירן שקלים, גיא צרפתי), הפועל ת"א (יהודה חוטא, רועי גורדנה, יגאל אנטבי), מכבי חיפה (ישראל זגורי, אור בן חמו) ואפילו מכבי פ"ת (אוהד קדוסי).
יש כאן לא מעט שחקנים טובים, חלקם עוד יהפכו לכוכבים בליגה שלנו, אבל זה לא ישנה את העובדה שמדובר באוסף של שכירי חרב. הם ודאי יביאו איתם הרבה נחישות להילחם נגד הירידה, אבל כדי להישאר בליגה, העונה ובעיקר לאורך זמן, צריך לב מקומי, ולאף אחד מהם לא זורם דם כחול בעורקים. ניצחון והם יהיו גיבורים, הפסד והעצב שלהם יהיה אמיתי לחלוטין. אבל כך או כך, רגע אחרי שריקת הסיום רובם כבר יהיו בתחנה הבאה בקריירה.
לא הרבה זוכרים את מאור בוזגלו לובש את מדי הפועל פ"ת. זה קרה ב-2006/7, בקבוצה של אייל לחמן. הילד בוזגלו ברח לעונה אחת מהסכסוך הכספי עם מכבי חיפה והגיע להשתפשף באורווה. זו הייתה אחת הקבוצות החלשות בתולדות המועדון, אבל בוזי היה עדיין השחקן הטוב ביותר שלה לאורך כל העונה. אחרי שריקת הסיום של משחק הירידה בוזגלו ברח למנהרת השחקנים ושם פרץ בבכי מר. זה היה כאב אמיתי, עצב גדול של ילד שחלם על אליפויות ולא על מפחי נפש. הדמעות התייבשו במהרה ובאותו קיץ הוא כבר עבר לסכנין, כיכב אצלה וממנה קפץ מדרגה לעבר מכבי תל אביב. הוא בטח לא מאושר שבקורות החיים שלו כתוב "ירד ליגה", אבל צלקת אין, שום כתם לכל החיים. בוזגלו, וזה מובן, עבר הלאה מזמן. שחקני בית, לעומת זאת, נושאים את חרפת הירידה לעולם. הם צמחו בעיר, חברי הילדות שלהם הם אוהדים שרופים. בושה כזו הם לא יוכלו לשכוח לעולם.
אז מי יישא את אות הקין כשהפועל פתח תקוה תרד הערב, או בעונה הבאה, או בזו שאחריה? מי יסתכל לאוהדים בעיניים עצובות כשהמועדון המפואר הזה יקרוס טוטאלית או יום אחד יימחק מהמפה? אף אחד. כולם יבכו, כולם יצטערו מאוד, אבל כולם ימשיכו הלאה. ירידה הערב או לא, בעתיד של הפועל פ"ת אפשר לראות רק מאבקי הישרדות (או עלייה). עכשיו מישהו צריך לדאוג שם שלמלחמה הבאה היא תתייצב עם לוחמים תוצרת בית, אחרת זו עלולה להיות המלחמה האחרונה.