קרדיט לראיון: ולדימיר טריפונוביץ', בווידאו למעלה - הראיון המלא
כריסטיאן בליץ' הגיע למכבי באוגוסט 2025, ולצד יכולת מעולה במשחקים שהספיק לשחק הוא גם סבל מפציעות - כולל זו הנוכחית שמותירה אותו מחוץ למגרשים. כעת, בכל אופן, התארח הקשר של קני מילר בראיון לפודקאסט של העיתונאי הסרבי, ולדימיר טריפונוביץ', ששיתף את הראיון עם ערוץ הספורט. בליץ' מספר על האהבה לישראל, ה"סימן" שקיבל בדרך להישארות בצהוב ועל מה שהוביל אותו לקבוצה. מדובר בראיון כן בצורה יוצאת דופן, בלי פילטרים וכזה שנותן הצצה יוצאת דופן לחייו בישראל.
"כשהייתי צריך לעבור מאמסטרדם הייתה התלבטות: ללכת או לא? כולם אמרו לי 'אל תלך לשם, יש שם מלחמה'. אפילו אנשים שהם מאמינים ודתיים. חשבתי שהם דווקא הראשונים שיתמכו בי, כי בכל זאת ישראל היא ארץ הקודש", אמר, "אבל אח שלי היה היחיד שאמר לי ללכת. הוא אמר: 'תאמין לי, יהיה מעולה'. וזה גם התחבר למשהו שהיה בי כבר לפני שבע-שמונה שנים. אז הייתי באנגליה ובשלב מסוים ממש רציתי להגיע לישראל. התחלתי לקרוא את כתבי הקודש ואמרתי למנהל שלי שאני רוצה ללכת לישראל, והוא אמר לי: 'מה פתאום? אתה משחק בפרמייר ליג, למה שתלך לישראל?'. ואז, שבע-שמונה שנים אחר כך, נפתחה ההזדמנות".
בליץ' המשיך וסיפר: "מבחינתי זו המדינה הכי יפה שהייתי בה, בפער. ברור שהיו רגעים של מלחמה וזה קצת לא נעים, במיוחד לאנשים שמעולם לא חוו דבר כזה. אבל בתקופה הראשונה של המלחמה בעזה, מבחינתי זה היה כמעט כלום - אולי פעם בשבוע הייתה אזעקה לדקה וזהו. אנשים המשיכו לחיות רגיל, הכול עבד, החופים היו מלאים. אני אתן לך דוגמה. כשהייתה המלחמה עם איראן במרץ, חזרתי לסרביה לחודש כי הליגה נעצרה. היו לי שם אנשים שאני מכיר בישראל, ובתקשורת כאן אמרו שתל אביב נהרסה, שלא נשאר ממנה כלום, שהיא בוערת. והבן אדם מצלם לי בטלפון - הכול עובד כרגיל, החוף מלא. אשתי קראה כל מיני דברים ואמרה: 'איך נחזור לשם?'. אמרתי לה: 'חכי, אני אתקשר עכשיו למישהו שיראה לך'.
"ההבדל בין איך שזה נראה כשאתה שם לבין איך שזה מוצג כשאתה כאן הוא עצום", המשיך, "כל מי שביקר שם התלהב. גם אנשים שלא מאמינים באלוהים ורק חיים חיים רגילים - כולם התלהבו: מהאוכל, מהאנשים, מהחופים, ממזג האוויר, מהכל. היה לנו חלוץ, סייד אבו פרחי - הוא עכשיו עבר לארצות הברית. הוא מוסלמי, וכל האצטדיון, מועדון יהודי, שר את השם שלו: 'אבו פרחי'. אין שם בעיה מהסוג הזה. אני חושב שאנשים גם לא יודעים כמה מוסלמים חיים בישראל. גם עכשיו יש לי שניים-שלושה מוסלמים בקבוצה ואין ביניהם שום עימותים. הכול נורמלי. התקשורת מנפחת את הכאוס. הבנתי את זה רק אחרי שעברתי לשם. הייתי בישראל לפני שבע-שמונה שנים ליומיים-שלושה, אבל לא באמת חייתי שם. ורק אחרי שעברתי הבנתי עד כמה זה שונה. מבחינתי זו חד-משמעית המדינה הכי יפה".
"אם נשים בצד את הצד התיאולוגי וגם את הצד הספורטיבי, ונדבר רק על החיים של אדם רגיל - כל מי שאני מכיר שהיה שם התלהב", אמר, "חברים שלי שעובדים בעבודות רגילות בסרביה, וגם הסנדק שלי שמשחק כדורגל בבולגריה. היה לו חבר ישראלי בלודוגורץ שכל הזמן היה אומר לו: 'אצלנו יותר טוב'. הוא כבר התעצבן עליו ואמר: 'לא משנה מה אני אומר, הוא אומר שאצלם פי חמישה יותר טוב'. ואז הוא הגיע לביקור ואמר לי: 'אחי, אין לי מה לומר - הוא צדק בהכול'. אני ממש התפללתי שאוכל להישאר שם. היו לי הרבה פציעות לאורך השנה ובאמת לא היה הגיוני שהם ירכשו אותי, כי כמעט לא שיחקתי משחק רציני מאז אוקטובר. ב-31 במאי הם היו צריכים להחליט אם לממש את האופציה. גמר הגביע היה ב-25 במאי, ואמרתי: 'אני אשאר עוד חמישה-שישה ימים'. לא ידעתי אם לארוז הכול או אם הם יקנו אותי".
בליץ' המשיך ונזכר: "עמדתי מול הים התיכון וחשבתי: 'אלוהים, תן לי איזה סימן. אני לא יודע אם אני חוזר או נשאר'. נכנסתי למים, וכשיצאתי פתאום עשרה אנשים על החוף צועקים: 'בליץ', בליץ'!'. אמרתי לעצמי: 'זה הסימן, מאה אחוז אני צריך להישאר'. אחרי זה נשיא המועדון התקשר ואמר לי: 'החלטנו לרכוש אותך. אנחנו יודעים שהיו לך הרבה פציעות ובעיות, אבל אנחנו מאמינים בך'. זה ממש נתן לי רוח גבית".
“עמדתי מול היום וחשבתי: `אלוהים, תן לי סימן`“ (אלן שיבר)
"בשנה שעברה כבר הייתי סגור בטורקיה, הכול היה מוכן, ואז פתאום המועדון שלי אמר שהוא לא רוצה לעבוד עם הטורקים כי יש בעיות עם תשלומים", אמר, "ובדיוק אז חשבתי: 'זה מאה אחוז סימן. טוב, אנחנו נוסעים לישראל'. באותו זמן ז'רקו לאזטיץ' היה המאמן במכבי. ברור שגם מהצד התיאולוגי רציתי להגיע לשם. חשבתי שהקריירה שלי תמשיך באירופה מבחינת הרמה, אבל בסוף היא הובילה אותי לישראל. וככל שאני שם יותר זמן, אני אפילו יותר חושב על האפשרות להישאר שם כל החיים. כל כך נעים לי שם עם הים, האוכל ומזג האוויר. אשתי ילדה שם, יש לנו משפחה שם עכשיו".
על תחילת הדרך במכבי, אמר בליץ': "האמת שהתחלתי בצורה הרבה יותר טובה ממה שציפיתי. אחרי התקופה באלקמאר חשבתי שאצטרך זמן להסתגל, אבל נכנסתי בכל הכוח ושיחקתי חודשיים-שלושה ברמה ממש טובה. ואז נקרע לי ההמסטרינג, חזרתי ונפצעתי בראש - עברתי ניתוח אחרי התנגשות, חזרתי ואז נפצעתי בגב התחתון, אחר כך בכף הרגל... בקיצור עברתי הכול מכף רגל ועד ראש. אבל עכשיו אני אפילו מרגיש טוב יותר מבחינה מסוימת מאשר בתקופות שבהן שיחקתי, כי הגעתי למקום פנימי שבו אני מרוצה יותר מעצמי. עדיין יש לי שאיפות בכדורגל ואני מאמין בעצמי. אבל ככל שאני נמצא יותר בישראל וככל שאני מתחבר יותר לאלוהים, הלב שלי יותר רוצה להישאר שם".
"כשהגעתי, הייתי יושב עם ישראלים ומדבר איתם על כל מיני דברים, מראה להם שאני לא בא לשם רק כזר בשביל כסף", אמר, "אני מרגיש שם בבית. והם מתלהבים מזה, כי כנראה שרוב הזרים שמגיעים מגיעים בעיקר בגלל הכסף או כי הקריירה הובילה אותם לשם. אני גם מכיר את החגים שלהם. למשל ביום כיפור ידעתי מה זה, ידעתי שצמים בלי אוכל ומים. כשאתה מדבר איתם על הדברים האלה הם מתלהבים".
"הם כנראה גם רואים ומרגישים את זה. לא שיחקתי כמעט שנה, ובכל זאת בכל מקום שאני מגיע אליו -לאצטדיון או ברחוב - אני מרגיש כאילו אני משחק כל שבוע", הוסיף, "לפעמים זה אפילו מקשה עליי, כי זה גורם לי לרצות לשחק עוד יותר. אבל זה גם נעים. במערב אירופה, כשאתה זר, אתה טוב כל עוד אתה משחק. ברגע שאתה נעלם קצת, שוכחים ממך. בישראל החיבור הרבה יותר רגשי. כנראה שהאוהדים התחברו גם לאהבה שלי למשחק, לצורה שבה אני חוגג, לאמוציות. לפני שהגעתי ידעתי על מכבי בעיקר בגלל הכדורסל והיורוליג. לא ידעתי שהכדורגל שם כל כך גדול. כשהגעתי הבנתי שמבחינת הקהל והעניין סביב הכדורגל, זה עשר רמות מעל מה שדמיינתי".
“הכדורגל עשר רמות מעל מה שדמיינתי“ (קובי אליהו)
"אני מכיר כמה שחקנים מהמועדון וגם את הספר שלי, בחור ישראלי צעיר, שאומר לי שכשהוא נוסע לחו"ל אנשים מזהים בפנים שהוא ישראלי וזורקים לו הערות ברחוב. הם סופגים הרבה", אמר, "וזה חבל, כי אדם רגיל לא קשור לכל הדברים האלה. יש קבוצה מסוימת של אנשים בפוליטיקה ובתקשורת שעושה דברים מסוימים, אבל האזרח הרגיל לא קשור לזה. תשעים אחוז מהאנשים מאמינים למה שהם קוראים. וגם אם אתה לא מאמין, המידע נשאר לך בראש. מבחינתי אחד הדברים הטובים הוא שאני כמעט לא עוקב אחרי כלום ולא קורא כלום. אני מסתמך על מה שאני מרגיש כשאני שם".
בליץ' המשיך ואמר: "אני מרגיש בישראל כמו בבית. אני לא יודע אם היו מקבלים אותי בדיוק באותה צורה אם לא הייתי כדורגלן, ולכן אני לא יכול לדבר בשם כולם. אני בטוח שספורטאי מקבל יחס שונה מאדם שמגיע לעבוד בעבודה רגילה. זה אחד הדברים שקנו אותי בישראל. הם לא מושלמים, כמובן, ויש להם בעיות משלהם, אבל מכל המקומות שהייתי בהם, הם הכי קרובים אלינו מבחינת המשפחה, ההתכנסויות והחברות. גם במהלך העונה אנחנו מתאספים ויוצאים יחד לארוחות ערב".
כשנשאל על הנהלת מכבי, אמר: "בהנהלה, כמו בכל מקום, לכל אחד יש אינטרסים. כשהכל הולך טוב, הכל טוב, וכשלא - פחות. אבל מבחינת הקהל, יש לנו אצטדיון של 30 אלף מקומות ויש בין 20 ל-25 אלף מנויים. כמעט בכל משחק יש קהל גדול. גם אם משחקים נגד האחרונה בטבלה, יהיו 25 אלף. בדרבי כמובן יותר. מבחינת אלימות, אני לא רואה הרבה. הייתי בדרבי של מכבי נגד הפועל וראיתי אוהדי הפועל הולכים בחולצות שלהם בין אוהדי מכבי ולא קרה להם כלום. ברור שלפעמים יש תקריות. בשנה שעברה למשל דרבי בוטל אחרי שאוהדים פגעו באנשי אבטחה או שוטרים עם אבוקות. המשחק הופסק ומכבי קיבלה ניצחון טכני 0:3. הם מחמירים שם הרבה יותר. אצלנו בדרבים יכולים לזרוק דברים על שוטרים ושחקנים והמשחק ממשיך עד שמישהו מת".
"לאזטיץ' השפיע על ההגעה שלי. הוא ידע מה סגנון המשחק שלי. שאני משוגע קצת, אוהב לתקל, לצעוק, להרים את הקהל", סיפר, "הוא כבר היה שם שנה וידע שהאוהדים יאהבו את זה. אני לא ידעתי. אני אהבתי את ישראל בגלל ההיבט הדתי, אבל לא ידעתי עד כמה אנשים שם משוגעים על כדורגל. ואז אני מגיע, כבר בדקות הראשונות עושה גליץ', מרים את הידיים, הקהל נדלק, ונוצר חיבור מאוד חזק. אבא שלי תמיד אמר לי: 'תשחק במקום שאוהבים אותך'. תהיה במקום שטוב לך ושבו אתה מרגיש בבית. אני מכיר שחקנים ששיחקו במועדוני ענק, אבל אם אתה לא משחק ולא טוב לך - הכסף לא פותר הכל. הוא מקל על חלק מהדברים, אבל אם אין לך בסיס בחיים, גם כל הכסף בעולם יכול להרוס אותך. אני מכיר שחקנים ששיחקו במועדוני ענק, אבל אם אתה לא משחק ולא טוב לך, הכסף לא פותר הכל. הוא מקל על חלק מהדברים, אבל אם אין לך בסיס בחיים, גם כל הכסף בעולם יכול להרוס אותך. אתה רוצה לשחק, להוכיח את עצמך ולהיות זה שעושה את ההבדל. אם אתה לא חושב ככה, אולי אתה לא צריך לשחק כדורגל בכלל".
“בהנהלה, כמו בכל מקום, יש אינטרסים“ (ברני ארדוב)
בהמשך אמר בליץ': "יש לי חבר הולנדי בקבוצה. הוא סיפר לי על בחורה ישראלית שקמה בבוקר, התחילה לסדר את הבית, את הארונות, הכל. הוא אמר לי: 'אחי, הן מאומנות לזה מגיל צעיר'. אבל אני חושב שקשה מאוד להיכנס למשפחה יהודית, כי הם מאוד שומרים על הקהילה שלהם. כנראה שאם זר ירצה להתחתן עם יהודייה, בחלק מהמקרים המשפחה תרצה שהוא יתגייר. מי שרוצה יכול ללכת בכיוון הזה. ישראלים באופן כללי אוהבים לעבוד, אוהבים עסקים וכסף. אני נשוי, אז לא חיפשתי שם זוגיות, אבל כמעט לכל שחקן ישראלי שאני מכיר יש ארבעה-חמישה אחים ואחיות. הם מאוד משקיעים במשפחה. לכן כנראה שזה מקום טוב גם למצוא בו בת זוג. פטריוטיות שם מאוד חזקה. הרבה מהם רואים בשירות הצבאי דרך להגן על ישראל. הם מאוד אוהבים את המדינה שלהם, ובאמת קשה לדמיין אותם מוותרים עליה בכל מחיר".
"התחלתי ללמוד עברית", סיפר, "במועדון יש מורה שיודעת אנגלית, וכל מי שרוצה יכול ללמוד עברית. למדתי חודש-חודשיים ואז נפצעתי ומאז עברתי מפציעה לפציעה ולא חזרתי לזה. אני מקווה שעכשיו, אם אהיה בריא, אחזור ללמוד. בהתחלה חשבתי שזה יהיה קשה מאוד, כותבים מימין לשמאל והאותיות נראות מוזרות, אבל כשמישהו מסביר לך, זה פחות מפחיד. גם ישראלים אומרים שעברית לא כל כך קשה".
לסיום נשאל האם יש לו מסר לסיכום, ואמר: "אני ממליץ לכולם קודם כול לבוא ולראות את ישראל בעצמם. כרגע, לפחות בזמן שאנחנו מדברים, אני מרגיש שם מאוד בטוח. הכול עובד כרגיל. קודם כל הייתי ממליץ להגיע כתייר, לטייל במדינה ולהרגיש אותה. לראות את המקומות שבהם ישו היה, לבקר ולראות איפה העתיקו כתבי קודש, לראות את המקומות הקדושים שלנו, לשחות עם דולפינים - יש שם המון דברים. לספורטאים שרוצים להגיע אני גם ממליץ. כל אחד צריך לבוא ולראות בעצמו, ולא להאמין אוטומטית למה שאומרים לו. גם אני הייתי סקפטי. גם אשתי וההורים שלה, שהם אנשים מאוד מאמינים, חששו בהתחלה. אבל אחרי שהם הגיעו וראו בעצמם, הם רק מחכים לביקור הבא. לכן אני ממליץ לאנשים לבוא ולראות בעצמם. אני שמח שיכולנו להקליט את השיחה הזאת כדי שאנשים ישמעו גם סיפור אחר, כי בתקשורת בדרך כלל שומעים רק צד אחד. כל אחד צריך לגלות את הדברים בעצמו ולא להאמין לכל מה שהוא קורא".