זה הכל בגללו

ראסל ווסטברוק הוא אחד השחקנים המלהיבים ב-NBA. שנים שהוא מצית את הדימיון להמוני אוהדים, כבר מאז טורניר המכללות של 2008, כש-UCLA שלו, של קווין לאב, דארן קוליסון ולוק אמבה א-מוטה הפסידה בחצי הגמר לממפיס של דריק רוז. ואחר כך, כשנתן עונת רוקי טובה מאוד בה הראה כמה פוטנציאל יש בו. ובכלל, כשבשתי העונות האחרונות נראה היה שהצליח לעשות את מה שניסו לעשות איתו בערך מהיום הראשון שלו במכללה – להפוך לרכז, מוביל כדור שמסוגל לצד 20 נקודות לסיים גם עם 10 אסיסטים.

אבל יש פתגם עתיק שאומר שאתה יכול להוציא את השחקן מעמדת השוטינג גארד, אבל אתה לא יכול להוציא את השוטינג גארד מהשחקן. וראסל ווסטברוק הוא, מה לעשות, שחקן שאמור לתפקד כשוטינג גארד.

ואצל ראסל ווסטברוק העובדה שהוא שוטינג גארד היא בעיה. כי הוא רק 1.90 מ', ולא ממש שוטינג גארד קלאסי שמקבל וזורק, אלא אחד שצריך את הכדור ביד. אז למה לא פשוט לשים לו את הכדור ביד? ובכן, כי הוא לא רכז. הוא אמנם מוביל כדור טוב ומוסר מצוין, אבל האפשרות של להוציא את הכדור מהיד שלו לכיוון שאיננו הסל היא במקרה הטוב האופציה השניה אצלו.

עם הבעיות האלה ווסטברוק מצליח עד עכשיו, בתחילתה של עונתו הרביעית בליגה, להתמודד מצוין. קודם כל, כרכז של אוקלהומה סיטי הוא העלה את ממוצע האסיסטים שלו מ-4.3 בעונה האחרונה במכללה (לצד קוליסון, שהיה אז הרכז) ו-5.3 ברוקי ל-8 ומעלה בשתי העונות האחרונות. מספרים של רכז אמיתי. ובכלל, הצורה בה קיבל על עצמו את התפקיד, כולל ניהול המשחק, משימה שלא באה לו בטבעיות, משכה אליו הרבה מאוד תשומת לב, כולל ממג'יק ג'ונסון. ג'ונסון עצמו היה צריך ללמוד את התפקיד בעודו מקצוען, והמחמאות שהעריף מג'יק על ווסטברוק בשידורי ESPN היו יכולים לגרום לכל אחד להאמין שהמעבר הושלם. שלת'אנדר יש רכז.

אבל לווסטברוק יש עוד  בעיה, שלא קשורה כל כך לעמדה בה יבחר המאמן סקוט ברוקס לשים אותו בה – אגו עצום. עד כמה עצום האגו שלו אפשר להבין מתסביך דריק רוז  שהוא סובל ממנו. יכול להיות שזה התחיל  באותו חצי גמר בסן אנטוניו, בטורניר המכללות של 2008. ווסטברוק לקח 19 זריקות מהשדה (יותר מכל שחקן אחר  במשחק), וסיים עם 22 נקודות, 2 אסיסטים ו-3 איבודים. ממול, רוז קלע 25 נקודות ב-16 זריקות מהשדה, הוסיף להן 9 ריבאונדים, 4 אסיסטים ואיבוד אחד בלבד, וכמובן ניצחון 63:78 מוחץ וכרטיס לגמר. לאורך המשחק היה ברור שווסטברוק מנסה יותר ממה שהוא מסוגל, שהוא רוצה להיות כמו רוז – כי בעיני עצמו הוא לא פחות טוב ממנו.

בעונה הבאה כרוקיז, אחרי שרוז נבחר ראשון בדראפט וראסל רביעי, המספרים שלהם היו מאוד דומים: 16.8, 3.9 ריב', 6.3 אס' לרוז, 15.3, 4.9, 5.3 לווסטברוק. רוז זכה ברוקי השנה. אוקלהומה ניצחה רק 23 משחקים, למרות שלצד ווסטברוק שיחק קווין דוראנט, שכבר אז היה שחקן של 25 נקודות למשחק. שיקגו ניצחה 41 פעמים ומתחה את האלופה המכהנת בוסטון סלטיקס לסדרת סיבוב ראשון פסיכית של שבעה משחקים, שכללה 7 הארכות – שיא NBA. רוז פתח את הסדרה עם משחק של 36 נקודות ו-11 אסיסטים וניצחון חוץ, כשממול ניצב רג'ון רונדו, מהרכזים ההגנתיים הטובים בליגה. וכל הזמן הזה ווסטברוק רואה, ורוצה גם.

התסביך הגיע לשיא כשרוז הוביל את שיקגו למאזן הטוב בליגה בעונה שעברה והדיבורים סביב בחירתו הצפויה ל-MVP הלכו וגברו. ווסטברוק אמר אז שהוא לא מבין למה על רוז מדברים ועליו לא – הרי רוז קולע רק 3 נקודות יותר, וגם זה רק בגלל שווסטברוק זורק פחות כי הוא משחק לצד מלך הסלים של הליגה. בכל היתר כמעט, ווסטברוק טען שהוא עדיף. הוא מסר קצת יותר אסיסטים, חטף יותר כדורים, קלע באותם אחוזים מהשדה, וכמו רוז – עשה את זה בקבוצה מנצחת. רוז, כידוע, זכה ב-MVP. ואז הגיע פלייאוף 2011.

ההימור האלטרנטיבי של העונה שעברה היה ששיקגו תפגוש את אוקלהומה סיטי בגמר. בפועל, שתי הקבוצות עשו את הקפיצה מהסיבוב הראשון לגמר האיזורי, אבל נפלו בחמישה משחקים מול מיאמי ודאלאס העדיפות. בדרך לשם, ווסטברוק עשה כל מה שהוא יכול כדי להוכיח שהוא שווה ערך לרוז. שימו לב שלא כתוב כאן ש"הוא עשה כל מה שהוא יכול כדי להגיע לגמר ולנצח את רוז". לא. כי אם היה עושה הכל כדי להגיע לגמר, לא היה משחק כפי ששיחק בפלייאוף הקודם – שזה אומר: לזרוק כמה שיותר.

ווסטברוק זנח את כל ההתקדמות שעשה בהפנמת עמדת הרכז, העלה את הממוצע שלו מ-17 זריקות שדה ל-20.1, ואת ממוצע הנקודות מ-21.9 ל-23.8. מה קרה, למשל, לטור האסיסטים של ווסטברוק? ירד מיותר  מ-8 ל-6.4. משהו ש"קרה לו" גם בפלייאוף 2010. הפער מרוז, אגב, לא נסגר. רוז העלה את הרמה שלו בפלייאוף הקודם וקלע 27.1 נקודות למשחק, משהו ש"קרה לו" בכל פלייאוף בו השתתף עד כה. ואם תהיתם, האסיסטים של רוז לא ירדו.

המצב הנוכחי הוא שאין בכלל ספק מי מבין השניים טוב יותר. כלומר, אלא אם אתה ראסל ווסטברוק. אבל בעיות האגו שלו ממש לא נגמרות במאבק שהוא מנהל מול רוז. הבעיה מגיעה הרבה יותר רחוק. בעצם, קרוב. כי ראסל ווסטברוק, שמשחק באוקלהומה סיטי ת'אנדר, משוכנע שהוא לכל הפחות שווה ערך לכוכב השני שלה, קווין דוראנט, שחקן שכבר מדברים עליו במונחים של הסקוררים הכי גדולים בהיסטוריה.

התצוגות של ווסטברוק בפלייאוף הקודם הזכירו את ההופעה שלו באותו חצי גמר במכללות, כשזרק יותר מכל אחד אחר, מיעט לשתף חברים וגם איבד הרבה יותר מדי כדורים. ווסטברוק, הרכז של אוקלהומה סיטי, זרק ב-17 משחקי פלייאוף אשתקד 343 זריקות. דוראנט, מלך הסלים של הליגה שמשחק לצידו, זרק 345. ווסטברוק קלע 135 מהן. דוראנט 155.

הגישה של ווסטברוק כבר עלתה לקבוצה שלו בלא מעט כותרות שליליות ובאווירה פגומה. עיתונאים הטילו ספק ביכולת של ברוקס לשלוט בו, ובקבוצה, והתקפות שלמות בהן הוא לא מוסר לדוראנט הביאו לעימותים בין השניים מול הקהל והמצלמות, יותר מפעם אחת. ווסטברוק הוא, נכון לעכשיו, הבעיה של אוקלהומה סיטי ת'אנדר.

בשבעת המשחקים עד כה העונה הוא חזר למסור כ-5 אסיסטים למשחק, כמו בעונת הרוקי. רק שבועיים בתוך העונה וכבר ראינו אותו ואת דוראנט – הכוכב הצעיר הכי נחמד ושקט בליגה – מתווכחים שוב בצדי המגרש. שום דבר טוב לא יצא מזה.

אז מה כן אפשר לעשות? ובכן, ערכו של ווסטברוק בשוק גבוה. סם פרסטי, הג'נרל מנג'ר של אוקלהומה, חייב לתקן את המצב הזה כבר עכשיו ולהעביר את ווסטברוק בטרייד. אפשרות אחת היא עבור סטיב נאש, בעסקה שתכלול קבוצה שלישית כדי לסדר ענייני משכורות. טרייד כזה יהפוך את אוקלהומה סיטי למועמדת הבכירה לאליפות העונה. ופיניקס, או כל קבוצה אחרת שתקלוט אותו, תשים את השנים הקרובות שלה בידיים של ראסל ווסטברוק, ותיתן לו להוביל. אז הוא יוכל לזרוק כמה שהוא רוצה, ואנחנו נוכל לראות את רוז ואת דוראנט אחד נגד השני בגמר. בטלוויזיה. בדיוק כמו ווסטברוק.