לא כואב: חוסר ההתרגשות שב-GP18

קטע. צעירים בעולם (בעיקר המערבי), כבר לא נגנבים מסכנות. כבר אין להם משאלת מוות. הם כבר לא תולים צילומים של אופנועים בחדר השינה, ובעיקר קונים פחות ופחות כלים דו-גלגליים. יוצא שהגיל הממוצע של רוכש האופנוע באירופה ובארה"ב (בנות, סליחה, אתן מיעוט שבמיעוט כאן), הולך ועולה וכבר מגרד את ה-50. ראו בעצמכם, ילדים וילדות בגיל ההסכמה המינית עולים על אופנים חשמליים. צעירים עם פנקס מילואים הולכים ללמוד תכנות, חולמים על סטארט אפ, ומפנטזים על הטלפון החדש, האוזניות החדשות, הרמקול לבריכה. אופנוע? זה מסוכן מדי, יקר מדי, שייך לתקופה של ההורים. יצרניות האופנועים מנסות להתמודד עם התופעה המסוכנת הזאת מבחינתם, עם אופנועים בעלי שלושה גלגלים, או כלים חשמליים. בינתיים, זה לא ממש מצליח להם.

אליפות העולם באופנועים, המוטו-ג'יפי, סובלת מעט פחות – לצפות במרוץ אופנועים, זה לא כמו להשתתף. סוג של חוויה משפחתית. אבל גם כאן, נראה ששיני הזמן נוגסות במה שמתואר כקרב הגלדיאטורים המודרני, שבו הרוכבים מתחרים צוואר אל צוואר במהירות של למעלה מ-300 קמש, מתרסקים, שוברים את העצמות, מסכנים את החיים, לפעמים נהרגים. מנועי האופנועים, כמה לא אקולוגי מצידם, משחררים זיהום לאוויר בשאון של מטוסי קרב. אפילו נערות המטרייה עדיין מנפקות חיוכים צחורים, בלבוש מינימלי, גם כאשר מאוד קר וגשום בחוץ. ככה זה כשגברים הם גברים, ונשים הם נשים.

מה עושים, כדי לקרב את קהל המילניאלס לאליפות? מתקרבים אליהם באמצעות אליפות מקבילה של אופנועים חשמליים, המוטו E. בינתיים הם בעיקר איטיים, שקטים, וכבדים – אבל צריך לסמן את העתיד.
מה עוד עושים? מקרבים אותם באמצעות אליפות מקבילה של המוטו -ג'י-פי 18 (פלייסטיישן, איקסבוקס, PC). מי שנכנס לאתר האליפות, יגלה שהמשחק מקודם בערנות – עם השוואה של הקפות במשחק מול העולם האמיתי, מפגשים בין השחקנים לבין הרוכבים, דיווח שוטף על מצב האליפות, ועוד ועוד. כמה זה קרוב לעולם האמיתי? אני כבר מגיע לזה.

גרסת 18 של המשחק מתהדרת בשדרוג של ממש בגרפיקה ובתנועה; פירוט גרפי של פני הרוכבים באמצעות סריקת תלת-ממד; שחזור עד רמת גרגר האספלט של כל מסלולי האליפות. יותר מזה, במהלך המשחק, ההתקדמות או הנסיגה, תיראה על פני הרוכבים – הם ייראו מותשים, מאוכזבים, כועסים, שמחים (אצלי הם תמיד היו מותשים ומאוכזבים). כך גם האופנוע – עם התקדמות המרוץ, וצבירת ההתרסקויות, האופנוע והצמיגים יסבלו מירידה בביצועים. כמו בחיים האמיתיים (נגיד, בחיים האמיתיים, מהתרסקות לא חוזרים). המשחק מציע גם קשת עצומה של אפשרויות כוונון – צמיגים, טמפרטורת צמיגים, חבילות מתלים, מנוע, בלמים, אווירודינמיות – כל אלה עשויים להשפיע על הביצועים של הכלי שלכם (האופנוע, לא הגיק שמשחק).

עוד יותר מזה, אפשר לעלות ולהתחרות במרוץ קצר. ואפשר גם לפתח קריירה של ממש – להתחיל כרוקי, ולטפס במעלה הסולם באמצעות האליפויות השונות של הסדרה (רד בול, מוטו 3, מוטו 2) עד ליהלום שבכתר – המוטו ג'יפי. אפשר גם להתחרות בעונה שלמה, לרבות, מקצי דירוג, מעבר ממסלול למסלול, מהתחלה ועד הסוף.

וכמובן, המשחק מתחשב במתחילים – ומאפשר ללמוד את כל הטכניקות השונות, לסייע לכם עם העברת ההילוכים, עם סיוע בבלימה, עם הדמיית קו המרוץ על המסלול, לרבות סימון נקודות הבלימה וההאצה. מה שאתם לא רוצים. ואיך לא, אפשר גם להתחרות במשתמשים מכל העולם – באליפות שאתם מכריזים עליה, במרוץ בודד, ואפילו במרוץ החשמלי (בקרוב).

הכול יש. אממ, כמעט. הגרפיקה בהחלט עשתה קפיצת מדרגה מהדורות הקודמים. המסלולים נראים הרבה יותר קרובים לעולם האמיתי (ודאי אפשר ללמוד אותם, למי שמתכוון לרכוב עליהם בקרוב). אבל, וזה אבל גדול, בניגוד למשחקי המכוניות, אין הגה, או דוושות – יש את הבקרים הרגילים של האקסבוקס והפלייסטיישן. על מצערת וידית בלם אין מה לדבר (ובאופנוע יש בלם נפרד לקדמי ולאחורי). הבעיה הגדולה, שמיומנות הרכיבה על אופנוע לא ממש תורמת למיומנות במשחק, ואולי אפילו מעיבה – כי צריך ללמוד מחדש את התגובות של הבקר וההשפעה שלהן על תנועות האופנוע. למשל, אין ממש מצערת חלקית, או ליטוף של רגלית הבלם האחורי, אין היגוי נגדי, אין ממש תנועות גוף והעברות משקל. וגם אין תלת ממד – כך, שפניית חולץ הבקבוקים ההפוך באראגון, כמעט אין מפחידה ממנה, עברה השטחה במערוך, העליות העקובות של ברנו, הפכו למישור, והגבעה המפחידה של חרז שמקדימה את הישורת האחורית, לא מפריעה לקצב הלב. ובמלים אחרות, משהו שונה לחלוטין. מגניב, אבל שונה לחלוטין.

רגע, עוד משהו ממש חסר לי – עד שתצא גרסת וירטואל ריאליטי, סימולטור של ממש על-גבי אופנוע, אז עוד לא נולד המשחק שיצליח לשחזר את קצב הלב של לפני הזינוק של למרוץ. של הרגע הזה, שבו האורות נכבים, ו-35 אופנועים, עם מנועים שמפיקים 200 כוחות סוס, שמגיעים מאפס ל-100 בשלוש שניות, עפים בדבוקה אחת לפנייה הראשונה. עוד לא נולד המשחק, שבו השחקן דוחף את האופנוע שלו ואת עצמו, כדי לברוח ממי שדולק בעקבותיו, כדי לעקוף את מי שלפניו, גם אם זה במהירות של 250 קמ"ש (הח"מ היטיב לרסק את רגלו הימנית על בריחה כזאת), כשהוא יודע שטעות זה כואב. וגם יקר. וכשהוא זוכר כמה זה כאב בפעם הקודמת, וכמה זה עלה, ועדיין הוא דוחף, כשהברך והמרפק שלו משפשפים את האספלט, והצמיגים נאבקים על הסנטימטרים הספורים שמדביקים אותם לאספלט, וחום אימים בחוץ, או גשם, והנה מגיע רוכב שנדחף בקו הפנימי של הפנייה, ואין מצב שהוא עובר, גם אם זה יכאב, גם אם זה מאוד יכאב. כי אם זה לא כואב, זה לא שווה הרבה.

הכותב הוא בעלים של חברה לייעוץ אסטרטגי וניהול משברים. וגם רוכב מרוצים חובב