גוף ראשון בגוף ראשון: מסע החזרה אל הזירה

פרק ב' ביומנו של לוחם ה-MMA, איתי לייבוביץ', שבחר לחזור לאהבה שלו

תגיות: MMA

איתי לייבוביץ'
שנה גודל פונט א א א א

גוף: היי איתי. זה הגוף שלך. אנחנו צריכים לדבר. תגיד... עשיתי לך משהו?
אני: היי גוף.. לא ממש. למה?
גוף: אני חושב שאני לא אוהב אותך כמו פעם. או לפחות אתה לא אוהב אותי.
אתה מריץ אותי. מקפיץ אותי. מטיל אותי. ומכה אותי. ומילא אתה... יש בינינו עבר.. אני עוד יכול לקבל את זה... אבל למה לתת לאחרים לעשות לי את זה? אל תשכח, כשכולם ילכו הביתה נשאר רק שנינו ואתה יודע איך אני.. פולני. אני אגרום לך להרגיש כל מה שנתת לאחרים לגרום לי להרגיש.

אני: תשמע גוף.. אתה חייב להבין.. בעוד שבועיים אתה נכנס לזירה עם מישהו שבא להוריד לך את הראש! אתה לא יכול להתפנק ולהתעצל עכשיו! אתה תצטרך להיות מסוגל לתפקד תחת לחץ, כשמכות עפות אלייך ועלייך, להרים, להטיל, להנחית, להמרח, למעוך וללחוץ. ואת כל זה תצטרך לעשות במשך 15 דקות.
גוף: נו כן.. אני יודע. אבל למה אתה חייב להכאיב לי כל כך לפני הקרב עצמו? אני לא יודע אם אתה זוכר, אבל ב-7 השנים האחרונות לא הקדשת לי יותר מדי זמן כדי להכין אותי.

אני: למה היה לי להכין אותך? חיינו את החיים הדשנים של מאמן. אז שמרנו על רמת כושר בסיסית ומטה כדי שנוכל ללמד. אתה לא זוכר את המסר העיקרי שאנחנו מלמדים את התלמידים שלנו? 'טכניקה על פני פיזיות'.. אז הדרך הטובה יותר להדגים את זה היא להתעצל למוות ואז להדגים את היעילות של הטכניקה :P
גוף: נו בדיוק! אז למה אתה מתעלל בי עכשיו? השרירים שלי כואבים. אני מלא סימנים כחולים. כולי חבלות ופיצוצים.. איפה הטכניקה פה??

אני: תשמע... זה טוב ויפה לעבוד טכני עם התלמידים שלנו, אבל הזירה היא מקום אחר לגמרי. המתח, הלחץ, האדרנלין, הקהל, הציפית... כולם מעייפים אותנו יותר מהרגיל. אנחנו צריכים להיות בכושר הטוב ביותר שאנחנו יכולים. ואל תשכח שמי שיעמוד מולנו לא יהיה נחמד איתנו כמו התלמידים שלנו. אם תהיה לו הזדמנות להכאיב לנו ממש הוא יקח אותה... והדבר האחרון שאתה רוצה שיקרה כשהמכות מתחילות לעוף זה שלא יהיה לנו אוויר. כשאין אוויר אנחנו לא חושבים בצורה צלולה. אנחנו עושים טעויות ואז אנחנו גם חוטפים מכות. זו הרגשה שדומה לטביעה בים. אתה לא רוצה לטבוע נכון? ולחטוף נגיחה מכריש פטיש תוך כדי.. נכון?

גוף: נכון.. טוב נו.. אתה צודק. מצטער איתי.. אחרי 7 שנים ההרגשה הזו כבר ממש זרה לי. אני אשתדל לעמוד בקצב ולא להתבכיין. אני לא רוצה לטבוע.

אני: יופי! אני שמח לראות שאתה מתאפס על עצמך. יאללה.. נוסעים לאימון אצל משה
גוף: לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא

"אשתדל לעמוד בקצב"
"אשתדל לעמוד בקצב"
 אז אתה רוצה להיות לוחם MMA?
מדי פעם פונים אלי אנשים שמעוניינים להתחיל להתאמן ומדי פעם אני נתקל בשאלות כמו "יש לכם צמיגים ופטיש 5 ק"ג?" "יש לכם אביזרי קרוספיט?" "ראיתי בתכנית של ה-UFC שצריך להתאמן כל הזמן על כוח מתפרץ, איך עובדים על זה באימון?" "תוך כמה זמן אני אוכל לעלות לקרב MMA?". אפילו הגיע אלי בחור עם מטרה לעלות לקרב MMA תוך 8 חודשים. ניסיתי להסביר לו שאי אפשר לקבוע זמן מראש והוא יעלה לקרב, אם הוא יעלה לקרב, כשאני אחליט שהוא מוכן.. אם אני אחליט שהוא מוכן. הא לא חזר לאימון שני (ויש לי הרגשה שהוא לא עלה לשום קרב בשום נקודה).

קצת כמו שהיינו ילדים וראינו את ג'יימס בונד ורצינו להיות מרגלים, כשראינו את רמבו ורצינו להיות חיילים, כשראינו אופטימוס פריים ורצינו להיות משאית.. אז אנשים לא לוקחים בחשבון שכדי להיות ג'יימס בונד צריך לוותר על החיים. כדי להיות רמבו צריך לסגור שבתות, לרוץ על גבעות חול בקיץ ובשדות בוץ בחורף, לנקות את נשק, לשנן טווחים יעילים של נשקים ולעשות שימון שמירה. אלוהים.. שימון שמירה.. ושאני לא אתחיל בכלל עם אופטימוס פריים. החלפת שמנים? טיפולים במוסך? תאונות? ומדי פעם מישהו יגנוב לך את היד עם הנשק ויתקין אותה על גג של בניין כדי לירות על כולם (מה הקטע עם זה באמת? לא יכלו פשוט לקחת לו את הנשק?)..נראה לי שנסחפתי.

הנקודה היא שכושר הוא אלמנט אחד בלחימה. חשוב מאד.. אבל אחד. מה שלא רואים בסרטוני ההכנה לקרבות הם האימונים היומיומיים על טכניקה. איך יושבים במאונט, איך משתחררים מהגארד, איך מכניעים מהגב. איך מתמודדים עם מכות שיורדות עלינו.. בקיצור, מיומנות הלחימה. לרוב האנשים אין סבלנות והם רוצים להגיע למקסימום ביצועים במינימום זמן. הם לא מבינים שלפני ששחקן NBA דרך על פרקט מקצועני הוא כידרר מאות אלפי פעמים כילד. הוא מסר שוב ושוב ושוב ושוב ושוב. זרק והחטיא עד שקלע ואז המשיך לזרוק עד שלא החטיא יותר. כשאנשים חושבים על להיות לוחמי MMA הם חושבים על להיות שחקן כדורסל מקצועני ומצפים להגיע לזה תוך שנת אימונים.
שבועיים לחזרה
שבועיים לחזרה
אז לא. האימונים שרואים בתכניות של ה-UFC הם אימוני הסיכום של האימונים השוטפים שעוברים הלוחמים כל הזמן ובמשך שנים. כשמישהו לוחץ אותך לקיר במטרה להפיל אותך אתה לא 'פשוט מתנגד', אתה מחפש להוריד את מרכז הכובד ולהפריע לו ללחוץ אותך פנימה על ידי שליטה בראש או בפלג הגוף העליון שלו.  כשאתה לוחץ מישהו לקיר אתה לא 'פשוט לוחץ'. אתה מפעיל משקל כנגד הרצפה כדי שמקסימום כוח יופעל על היריב, אתה מחכה לקטוף לו רגל ואתה מחפש להגיע לקרקע כשהוא נמצא בינה לבינך.

כשמישהו מרביץ לך בתוך הגארד שלך אתה לא 'פשוט מגן'. אתה משתמש ברגליים שלך לערער את היציבה שלו. להביא אותו קרוב אלייך. לצמצם את הטווח ממנו הוא יכול לזרוק פצצות. אתה שולט לו בצוואר שלא יזדקף ואם הוא מזדקף ואתה לא מצליח להצמיד אותו אלייך אתה צריך לייצר מרווח ביניכם. כשמישהו יושב עלייך במאונט אתה לא 'פשוט מתפוצץ החוצה'.. אתה מנסה לנטרל לו צד אחד ואז להטות את הגוף לצד המנוטרל כדי שלא יוכל לבלום את ההפיכה.

הבנתם את הנקודה? אימוני העצימות הגבוהים, הסבולת, הכוח המתפרץ, האגרסיביות.. כולם באים לאחר ובתוספת לטכניקה ולא במקום או בעדיפות עליה. צריך ללמוד לעומק את הפוזיציות, את נקודות החוזק והחולשה של כל אחת. מה ניתן לעשות מכל פוזיציה וממה צריך להיזהר. הטכניקה היא המהות והעיקר. כל היתר הם קישוטים מסביב.

ובסוף, כשמחברים טכניקה ועצימות גבוהה.. אז הכיף והסבל האמיתי מתחילים, והכל במטרה להגיע לזירה בצורה הטובה ביותר. למה בעצם? כדי שכשהיריב ינסה להתפוצץ עלי אני והגוף שלי נוכל לומר "is that all you got??" כי אחרי האריות שמכינים אותי לקרב ומכים בי באהבה, הכל באמת קטן עלינו :)

נשארו עוד שבועיים לקרב ואתם מוזמנים לעקוב אחרי גם בדף הפייסבוק שלי
https://www.facebook.com/team.leibovich/
סרטוני ההכנה הם לא הכל
סרטוני ההכנה הם לא הכל