שוברת מסורת: התחזית השנתית לליגה האנגלית

המכונה של פפ תמשיך לעבוד, החימוש של ליברפול מרשים, יונייטד היא בגדר תעלומה ולמה צ'לסי היא מסטיק? אחרי שדייק אשתקד כשהימר על סיטי, אבי מלר מנבא את העונה הקרובה בפרמייר ליג. למה מה שהיה בעבר הוא לא שיהיה השנה ואיך תיראה הטבלה במאי?

אבי מלר
אבי מלר  
א א א א (שנה גודל)
תחילת כתבה

לכאורה אין שום סיבה שהאלופה הנוכחית לא תהיה גם האלופה הבאה. שקבוצה שמשיגה 100 נקודות, כובשת 106  שערים (וסופגת רבע מזה), ומקדימה את היריבה הבאה ב-19 נקודות – לא תיטול שוב את הכתר, גם אם הריצה שלה אליו תהיה פחות מפלצתית. מה גם שאף אחד לא יכול להבטיח שגם ב-2018/19 הדהירה של מנצ'סטר סיטי כל הדרך לתואר לא תהיה מטאורית.

ולמרות זאת, זכייה של סיטי באליפות הבאה איננה מובנת מאליה. אי אפשר להתייחס אליה כאל באנקר. יש לכך כמה סיבות, שהגדולה שבהן לא מתבטאת בשמות ובמספרים כי אם במסורת. אם הסיטיזנס יצליחו במאי 2019 להגן על הכתר, זו תהיה הפעם הראשונה בעשור שלם – מאז מנצ'סטר יונייטד 2009 -  שאלופה משלימה שתי זכיות רצופות. כל האלופות מאז –  יונייטד, צ'לסי,  לסטר סיטי ומנצ'סטר סיטי בעצמה – לא השכילו לחבר צמד אליפויות. והיו ביניהן קבוצות מוכשרות ודומיננטיות להפליא.

לרוב אנחנו נוטים להסביר את התופעה הזו ב"עייפות החומר". מומנטום שנקטע אחרי גזירת הסרט על קו המטרה. טיפוס לפסגה שבאופן טבעי  המוטיבציה שלו נשחקת משהו כאשר היעד מושג. יכול להיות שסיטי של פפ גווארדיולה תחמוק מן הקיטלוג הזה.

יש לה מאמן שהשתפשף ולמד איך עושים מה. לרשותה צוות מבריק עם כמה כדורגלנים רעבים מאוד שלא היו שותפים מלאים לכיבוש 2018 – ריאד מחרז הטרי וברנרדו סילבה הנפלא מקדימה, בנג'מין מנדי ואמריק לאפורט מאחור. ואל שורותיה שבים כמה כוכבים שהמונדיאל הותיר מתוסכלים ומדורבנים כהלכה: לירוי סאנה, גבריאל ז'סוס, דויד סילבה וקון אגוארו. התחושה שהיא שסיטי הזוהרת נמצאת בשלבים מתקדמים של תהליך בניית אימפריה, אך לבטח לא הגיעה לצומת בו מתחיל כרסום.

משב רוח רענן לסיטי. מחרז (האתר הרשמי)
משב רוח רענן לסיטי. מחרז (האתר הרשמי)
ימשיך להריץ את המכונה. פפ (getty)
ימשיך להריץ את המכונה. פפ (getty)

לסיבה המקצועית שבעטיה עלולה אליפות הפרמייר ליג לעזוב את האיתיחאד קוראים ליברפול. סגנית אלופת אירופה נראתה בקיץ האחרון כיריבה המסוגלת לקרוא תגר על ראשות ממשלת הכדורגל האנגלית. מאז שלוריס קאריוס הוריד לטמיון את פנטזיות הצ'מפיונס ליג בקייב, ליברפול לא הסתכלה אחורה.

היא שלפה את פנקס הצ'קים העבה בממלכה (160 מיליון פאונד אם כוללים גם את נאבי קייטה שרכישתו הושלמה כבר לפני שנה). היא פתרה את הבעיה המטרידה בין הקורות עם מי שנחשב לאחד מהטובים בעולם כיום (אליסון). היא התחזקה בפאביניו הברזילאי המעולה בקישור. ואפילו לא הסתפקה במשולש הבינגו המטריף סלאח-פירמינו-מאנה והביאה להם תוספת תוססת בדמות שרדאן שאקירי השווייצרי.

משחקי ידידות הם כמו גשם בישראל באוגוסט: אין לנבא בעזרתם כיצד ייראה החורף. ובכל זאת, היכולת שהפגינו יורגן קלופ וחניכיו בזמן ההכנה הקצר יחסית לפני הרמת המסך, היתה מסעירה, וחייבת להוות אינדיקציה ולו קטנה לדרך שבה יש ביכולתם של האדומים לצעוד. זה לא יהיה לבד. סיטי תהיה כל הזמן בסביבה. אבל אם מסורת ההגנה על התואר שוב תפיל קורבן – ליברפול נראית הבשלה ביותר לעוט על המציאה.

יהיה שם כשסיטי תמעד. קלופ (getty)
יהיה שם כשסיטי תמעד. קלופ (getty)
רכש מרשים לליברפול (getty)
רכש מרשים לליברפול (getty)

מנצ'סטר יונייטד היא התעלומה הגדולה ביותר של הקיץ, ולפיכך גם של העונה שבפתח. סגנית האלופה התנהגה מאז הפגרה בצורה שבה גם קבוצה בליגה הרביעית היתה סופגת מטר אש וגופרית מכל כיוון אפשרי. המועדון הגדול והפופולארי באנגליה שקט על שמריו, הביא שני שחקנים נעדרי רקורד מוכח – הקשר פרד והמגן דיוגו דאלוט -  במחיר מופקע, ולא חיזק את ההגנה והחוד.

אדרבא, המאמן של השדים האדומים הסתכסך עם אנטוני מרסיאל, לא ייצב את רכבת ההרים של יחסיו עם פול פוגבה, והתנהל לאורך הקיץ כמו פרשן המשקיף על יונייטד מהיציע ומוצא בה פגמים. ז'וזה מוריניו בא בטענות להנהלה, הכין את האוהדים ל"עונה קשה", קיטר והתבכיין תחת כל עץ רענן, ולמעשה עשה הכל על מנת להבהיר כמה הוא מריר ופסימי.       

הדינמיקה הזו של המנג'ר והמועדון כה בלתי מקצועית, בלתי אנגלית, הזויה ומופרכת – עד כי היא נדמית לא מציאותית. האם מה שאנו רואים הוא מה שבאמת קורה? הייתכן כי מדובר בספין? תיאוריית קונספירציה? תרגיל גאוני מבית הגלייזרים והמיוחד? מה מסתירים כאן מאיתנו? איזה שפן יישלף לפתע? הרי לא מתקבל על הדעת שיונייטד תרים הערב את המסך על העונה באולד טראפורד מול לסטר סיטי ובאמת תצא לדרך תחת כל העננה הזו, עם שלל הבעיות הללו, ועם מנג'ר מיילל כמו שועל מיוחם. משהו גדול, מפתיע, GAME CHANGER, חייב להתרחש, הלא כן?

משהו גדול חייב להתרחש. לטוב או לרע. יונייטד (getty)
משהו גדול חייב להתרחש. לטוב או לרע. יונייטד (getty)

טוטנהאם סיימה בעונה שעברה במקום השלישי, אבל נכנסת לעונה הזו במקום האחרון ברשימת המשקיעניות של הפגרה. אפס הוצאות. אף שחקן חדש עד כתיבת שורות אלה. מאוריציו פוצ'טינו המעולה אמנם עשה פלאים בווייט הארט ליין ובוומבלי, אבל התחדשות ורוטציה הן שם המשחק בליגה כה תובענית, ובלי דם חדש קשה לראות את הכרבולת של התרנגולים מבצבצת שוב במקום המוליך לליגת האלופות. האצטדיון הביתי המפואר ייחנך אמנם בחודש הבא, אבל אם הממון שהוקדש לו הוא זה שמסכל בינתיים פעילות בשוק ההעברות, טוטנהאם עלולה לגלות שלפחות לעונה הקרובה זה לא יהיה אייל לבן (WHITE HART LANE) כי אם פיל לבן.

ארסנל תשמח מאוד לחזור ולעקוף את ספרס בסיבוב (הצפון לונדוני), אבל מטרתה המרכזית היא  לשוב אל ליגת האלופות אחרי שנתיים שחונות. על אליפות איש באמירויות לא מעז עדיין לפנטז, ובצדק. אחרי ששמה סוף פסוק – באיחור מה – לעידן ארסן ונגר, ארסנל מבקשת להסתגל לראשונה מאז 1986 לבוס חדש. לא מלאכה פשוטה כלל ועיקר, לבטח לא כאשר מדובר במנג'ר ספרדי עם קבלות במועדון מקומי שפל צמרת (סביליה), ואכזבה רבתי עם קבוצה עתירת ממון ועטורת כוכבים  (פ.ס.ז') מחוץ לארצו.

לפחות החיזוק שהביא אמרי נשמע יותר טוב מהאנגלית שלו. השוער ברנד לנו, המגן סטפן ליכטשטיינר (ניסיון, ניסיון, ניסיון), הבלם סוקרטיס והקשר הדינמו האורוגוואי, לוקאס טוריירה, עשויים להתלכד ליחידה יציבה ומעלה, אבל רק אם מסוט אוזיל יתעל את הזעם ותיסכול הבינלאומי שלו אל הפרמייר ליג, ופייר אמריק אובאמייאנג והנריק מיקטריאן יתחילו להזכיר את ימי בורוסיה דורטמונד. ארסנל עברה גם השבוע שינוי מהותי בקומת הניהול.

סטן קרונקי, הבעלים האמריקני, רכש את כל מניות המועדון וזכה בבלעדיות עליו. לשם כך הוא גם לקח הלוואה עצומה של יותר מחצי מיליארד פאונד, מה שמוביל כמה אנשים בסביבת האמירויות לחשד וחשש שההכנסות התותחניות ישמשו יותר  להחזרי חוב ושיפור החברות הנוספות של קרונקי בארה"ב, על חשבון שיפור הסגל והשקעות נוספות בארסנל. ימים יבהירו.

ארסנל טובה יותר מהאנגלית של אמרי (getty)
ארסנל טובה יותר מהאנגלית של אמרי (getty)
טוטנהאם הייתה חייבת רענון (getty)
טוטנהאם הייתה חייבת רענון (getty)

צ'לסי לבטח לא תתקומם אם נכנה אותה המגף האיטלקי. אחרי ג'אנלוקה ויאלי, קלאודיו ראניירי, קרלו אנצ'לוטי, רוברטו די מתיאו ואנטוניו קונטה, הגיע הקיץ המנג'ר האיטלקי השישי בתולדות הכחולים – מאוריציו סארי. אל תקנאו בו.

הוא אמנם בנה את כל טקטיקת הרכש שלו על הקדמת מנצ'סטר סיטי במרדף אחרי הקשר האחורי ג'ורג'יניו ועמד במשימה (50 מיליון פאונד, עוד מחיר פסיכי), אבל בגלל ספקות באשר לטיבו קורטואה נאלץ להוציא אפילו יותר על השוער הספרדי של בילבאו, קפה ((KEPA, וזהו הימור יקר, מסוכן, וכזה שלצערו הרב לא יפתור מצוקות ריענון בחלקים אחרים נזקקים בסטמפורד ברידג' – הווה אומר חוד ההתקפה. השארת אדן הזאר בקבוצה היא כמובן MUST, אבל צ'לסי של סארי היא מסטיק: הרכב לעוס שאיבד את טעמו.

16 נקודות בלבד הפרידו אשתקד בין אברטון במקום ה-8 לסוואנזי ב-18 ממנו יורדים ליגה. פרט לברנלי (מקום 7, 54 נקודות), כל  13 הקבוצות שמתחת לשישיית הצמרת, היו או נאבקו במהלך העונה בסכנת הירידה. מתקבל הרושם שהפערים הללו לא השתנו בפגרה.

לפרמייר ליג אין כמעט פעמון. או טופ או ירכתיים. ווסטהאם (רכש בן 81 מיליון ליש"ט - השני בליגה) ומאמן ותיק, מנוסה ומוערך שהיה גם אלוף אנגליה (מנואל פלגריני) ואברטון (מנג'ר ספרדי ממולח ומוחמא, מרקו סילבה) מועמדות אולי ליצור בטן דקה ורכה במרכז הטבלה, אבל בין כל היתר קשה מאוד למצוא הבדלים שיפרידו אותן בין מקום רגוע באמצע לקרות חיים ומוות.

זה מה שפיתה אותי להאמין ששתי הקבוצות האנגליות עם "הקשר הישראלי" – ברייטון עם בירם כיאל ותומר חמד והעולה החדשה, פולהאם, שמודרכת על ידי סלבישה יוקאנוביץ' – תפתענה ותסיימנה זו מעל זו בחלק העליון של הטבלה. וכמובן, יכול בהחלט להיות שמדובר ב-WISHFUL THINKING המחובר גם לדימיון פורה. כמו תמיד.

התחזית
האלופה: מנצ'סטר סיטי.
מלך השערים: פייר אמריק אובאמייאנג (ארסנל)
מנג'ר העונה: סלבישה יוקאנוביץ' (פולהאם)
מפוטר ראשון: ניל וורנוק  (קרדיף)/חאבי גרסיה (ווטפורד)
תגלית העונה: קאלום הדסון אודוי (צ'לסי)
גביע אנגלי: ליברפול
גביע הליגה: טוטנהאם
עולות לפרמיירליג: אסטון וילה (מנג'ר סטיב ברוס), דרבי קאונטי (עם פרנק למפארד!), לידס יונייטד (מרסלו ביילסה).

הוסף תגובה